העולם משתחרר מהסגר ואני עדיין עמוק בפנים

בזוגיות מזה כמה שנים טובות, יש לנו ילד בן 4 ואנחנו לא חיים בארץ.

אשתי שכירה בחברה גדולה, יש לה עבודה ושכר טובים ואני עצמאי בתחום התוכן והיצירה.
כשתקופת הקורונה הגיעה, הפכתי למובטל. זה התחיל בהאטה בהזמנות והמשיך לביטול הזמנות קיימות.

אישתי המשיכה לעבוד מהבית כל התקופה ושמרה על שכר מלא.
הגן של הבן שלנו נסגר באמצע מרץ ושבוע שעבר הודיעו לנו שאין מקום בשביל בגן, כי הם במתכונת מצומצמת מאוד.
כלומר מאמצע מרץ עד תחילת ספטמבר, הוא בבית.
העברנו את חודשיים מחוץ לדירה שלנו, חלק גדול בבית של ההורים שלה שעזרו לנו לטפל בבן וזה עזר לשמור על שלום בית.

ברקע, רצינו ילד שני והזמן שהקורונה נתנה לנו השתלם והיא בחודש השני.
ההריון הזה לא קל והיא עם בחילות, חלשה וכו'.

חזרנו לבית שלנו לפני כמה שבועות ומאז הפכתי דה פאקטו למורה/מטפל/בייביסיטר של הקטן מהבוקר עד הערב, ואישתי עוזרת מתי שהיא יכולה אבל זה זניח במשך היום.

התחום שאני עובד בו, נפגע מאוד קשה מהקורונה ויקח זמן עד שהוא ישתקם. פה ושם לקוחות פוטנציאלים מרחרחים ואני מנסה לשמור על נוכחות בכל מיני מדיות, אבל אין לי מספיק זמן לעשות את זה ויש רגעים שאני מרגיש מאוד מתוסכל כי חסר לי זמן בשבילי, בין אם זה מטעמים מקצועיים או אישיים.

הזמן היחיד שיש לי במשך היום זה או בצהריים, במידה והקטן עושה שנ"צ שזה לא כל יום או בערך אחרי שהוא הולך לישון, ואז יש לי בין 22:00 עד מתי שאני נרדם אבל אני כבר לא אפקטיבי בשלב מסויים.

אני מדבר עם אישתי והיא מודעת לתחושות שלי והיא מנסה לעזור. אבל היא זו שמביאה את הכסף הבייתה בעוד אני הפכתי למובטל זמני + היא מרגישה ממש על הפנים פיזית בימים האלו.

בימים שאני אומר לעצמי "וותר על הכל, תתרכז בילד", אז היום הרבה יותר קליל ועובר בכיף.
אבל בימים שאני מנסה לעשות דברים קטנים שאמורים לקחת גג שעה, הם נמרחים על פני כל היום, הילד מקבל הרבה פחות יחס באופן משמעותי וזה מתבטא בהתנהגות שלו.
מהשבוע היא צריכה להיות בימים מסויימים בעבודה, מה שאומר שיהיו ימים שבין 8:30/9:00 בבוקר עד 18:30/19:00 אני אהיה לגמרי לבד.

מצידי זה מתבטא לפעמים בהתקפי כעס וויכוחים שאני יוצר, כי אני מרגיש שהרבה נופל לי על הכתפיים ולפעמים זה קצת יותר מדיי.

אמרתי לה שאני רוצה לקחת בייביסיטר לפחות לחצי יום, פעם פעמיים בשבוע. זה לא שיש לי משהו קונקרטי שבשבילו אני צריך עזרה, אבל אני צריך לנשום.

אני מקבל קצבה מהמדינה שהיא דיי פיירית ביחס למצב, אבל לשלם מתוך הכסף הזה כמעט רבע מהסכום לבייביסטר (פעמיים בשבוע למשך חודש), נשמע לי מאוד אנוכי מצידי.

אם העניין היה לעוד כמה שבועות הייתי יודע שיש דדליין קרוב, מקבל את המציאות כמו שהיא ומתמודד איתה.
אבל מדובר על דד ליין שהוא עוד קצת יותר מחודשיים וחצי.
ההורים שלה יעזרו לנו בחלק מהתקופה, אבל בסה"כ יותר מחצי מהזמן זה יהיה רק אני והקטן.

ולבסוף, יש גם את המחשבה שכל סיפור הקורונה כפה עלינו חצי שנה של מציאות ללא מסגרת לבן ובעוד חצי שנה (טפו טפו טפו), יצטרף/תצטרף אלינו חלק חדש למשפחה.
עם כל האושר והאהבה זה אומר גם כן שבמשך כמה חודשים יהיו לנו חודשים מאוד מאתגרים, ועד ספטמבר 2022 גם הוא/היא לא יהיו במסגרת של מעון יום (פה זה מקובל מאוד מגיל של כמה חודשים).

אני מרגיש כלוא, העולם משתחרר מהסגר ואני עדיין בו במידה מסויימת.
מה אני יכול לעשות כדי להתמודד עם זה בלי לפגוע ברגשות של אף אחד ובייציבות של התא המשפחתי?