גם אתם ילדים להורים/אחים "רעילים" לחייכם?

היי חברים, היום אני רוצה לדבר על נושא קצת אחר,
האם גם אתם גרים בבית עם הורים או אחים שליליים?
אספר לכם את הסיפור שלי ואשמח לשמוע את שלכם

אני בן 24, ומאז שאני זוכר את עצמי אבא שלי אדם קצר רוח, עצבני.
עם השני זה הלך והתגבר.
אבי אדם שבאישיות שלו הוא מתמכר לדברים בקלות, עצבים הם ללא ספק חלק מההתמכרויות שלו מאחר ואחד הדברים שעוזרים לו להתמודד עם כל העצבים זה להתלונן בקול רם כך שמאז שאני זוכר את עצמי אני שומע תלונות עלי ועל אמא שלי.
הייתי בעבר גר עם שני אחים אחר בשלב מסוים יצאו מהבית ואני נשארתי עם ההורים לבד כך שרוב האש מופנת אלי.
במשך שנים אבי שותה על בסיס יום יומי אלכוהול 40% כוסית קטנה ולרוב זה בא יחד עם בקבוק בירה.
בשנתיים האחרונות הוא הכיר את הירוק - קנאביס.
אני ועוד כמה חברי משפחה מעשנים ועישון ירוק הוא חלק מהמיינסטרים שלנו.
תחילה הוא התחיל לעשן בטענה זה עוזר לכאבי הברכיים שיש לו(בעיה בהחלט קשה)
אך עם הזמן קלטנו שזה נעשה דבר קבוע ובלי קשר לכאבים הוא פשוט הגיע למצב שהוא מעשן יום יום ולא היה מצליח להירדם בלי שילוב של פייסל, ערק ובירה.

בשנה האחרונה שמנו לב לשינוי קיצוני בהתנהגות שלו.
הוא התחיל להיות יותר קצר רוח, יותר עצבני, ויותר ילדותי.
אם כל חיי חשתי שצל הולך אחרי, הרגשתי תחושות כמו שאני לא שווה כלום ושום דבר, ששום דבר שאני עושה לא מספיק לאף אחד, שאני טיפש, שאני עוד ילד ולא מבין כלום, שעדיף שלא אעשה כבר כלום כי כל דבר שאעשה ייכשל ויש שיכולים לעשות אותו יותר טוב ממני - השנה זה הגיע למצבים קיצוניים בהם התעמתתי מולו וחטפתי "לטמה" בצוואר או מכה בפה..
אבל שום דבר לא כואב כמו המניפולציות הריגשיות שאני חווה, לפחות כך אני קורא לזה.
כל חיי אני זוכר את עצמי יוצא האשם, זה שלא בסדר כי אני מצטט "אבא תמיד צודק"
וגם אם הוא היה לא בסדר האגו לא אפשר לו לומר זאת בקול רם, כך שלא רק שהוא לא אמר שטעה או הראה חרטה - הוא הפך את הקערה עלינו והאשים אותנו במה שקרה, העיקר שהוא יצא נקי עם עצמו.

אחותי חיה עם בעלה בחול ויוצא מצב ששוב, אני חוטף את כל האש.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את אבא שלי.. הוא אבא שלי ואין לו תחליף, יש לו גם רגעים שאני קורא להם "צלולים" שאפשר לצחוק *קצת* ולדבר אבל רוב הזמן זה יהיה עליו ועל דעותיו.

אחי ואבא שלי בסכסוך מאז שאחי היה קטן, ומאחר ואחי נכווה המון מאבי הוא החליט פשוט לנתק איתו קשר, כי הוא לא מסוגל להתמודד עם זה יותר.
עכשיו.. אחי לא תלית שכולה תכלת ויש לו הרבה בדבר והוא עשה בעצמו לא מעט שטויות מטופשות שהביאו הרבה הצדקה להתנהגות של אבא שלי, הבעיה היא שכשאבא שלי פועל בצורה מסויימת לרוב זה קיצוני ואז זה כמו כדול שלג מתגלגל.

בנוסף להכל, אבא שלי לא מסוגל לנהל שיח עם אף אחד.
מעבר לעובדה שהירוק גרם לו לחרדה(משיחה איתו התופעות לוואי מראות שהוא במצוקה נפשית, עברתי טיפול פסיכולוגי בעצמי אז יש לי המון רגישות לנושא של בעיות נפשיות, חרדות ודיכאון), אבא שלי מגיע עם סיפור קשה של התייתמות וזוגיות לא קלה בכלל(אם אישתו[אמא שלי] הייתה אישתי - הייתי מתגרש בלי לחשוב פעמיים, היא פשוט שחית שלא עושה יותר מידי בבית) וכחלק הסטרס והעצבים הבילתי פוסקים הוא לא יכול לנהל דו שיח: הוא חייב שיסכימו איתו ואם לא מסכימים זה בקלות יכול להגרר לריב ולהתפוצצות. עכשיו גם אם יש שיחה אז זה מונולוג - הבנאדם לא מסוגל לשבת בסבלנות ולהקשיב למה שיש לך לומר! הוא חייב לדבר להוציא כמה דקות(יותר מכמה) טובות את אשר על ליבו ואז מבחינתו זהו נגמר הטיפול הפסיכולוגי והוא יכול ללכת, וכשהוא הולך זה יכול להיות בצורה הכי מזלזלת.
קחו סיטואציה, אני סטודנט אז אני לומד בחדר, הוא נכנס ושואל אם יש לי דקה אני עונה בחיוב והוא מתחיל לדבר, אני צריך להפסיק מה שאני עושה ולשבת דקות רצופות ולהקשיב בידיעה שאם אעצור את רצף הדיבור שלו הוא יכול לאבד סבלנות ואז שעה לטעון שאני לא נותן לו לדבר(הזיה) ואחרי שהוא מדבר אני בא לדבר ואחרי כמה משפטים הוא כבר קם ומתחיל ללכת *בעודנו בשיחה* לכיוון הדלת, פותח אותה יוצא מהחדר ופשוט עונה תשובות זריזות, סגורות כדי לסיים אותה, ויותר מהכל כשאני מעיר לו על זה הוא יתעצבן עלי כי יש תמיד סיבה הגיונית וילך.

לפני חודש וחצי היה מקרה בו קיבלתי מכה בפה ממנו כי הוא פשוט איבד את אשתונות והוא נעשה אלים בדיבור שלו וגם קצת פיזי וכשבאתי להתעמת הוא ראה שאני כבר לא ילד שמפחד, וכן התגרתי בו בכך שאמרתי "אני לא מפחד ממך יותר" הוא נתן את המכה.
לא כואבת בכלל חיי לציין אבל המצב בו אבא שלך מכניס לך אחת כשאתה לא ילד קטן אלא גבר בן 24.. זה שורט.
שבועיים לאחר מכן הוא בא אלי ואל אמא שלי בלילה ונשבר, אמר שהאסימונים שלו מתחילים ליפול ושהוא מכור לירוק, זה שיבש אותו הוא מפסיק עם זה.
שמחנו אבל הבנו שמעבר לזה הוא צריך טיפול פסיכולוגי לפחות בתור התחלה והוא מתנגד בתוקף כי הוא לא מאמין זה..
הבעיה שהיום אנחנו פחות או יותר באותו מצב, הוא פחות עצבני אבל עדיין חסר סבלנות רק בלי ירוק..
ועדיין יש לו המון שריטות ומטענים שהוא סוחב איתו מילדות שהוא לא הולך למקומות הנכונים כדי לפרוק אותם, הוא מנסה לשתף אותנו אבל עם כל הכבוד אני לא חושב שאני הכתובת הנכונה להכיל את כל מה שעובר עליו.


אשמח לשמוע את דעתכם ואם יש כאן אנשים שחווים קושי בבית במיוחד בתקופה הזו בה אין הרבה ברירה אלא להשאר בבית אני יותר מאשמח להיות אוזן קשבת ולתת פה במה לנושא הזה.
אני חושב שאין לו מספיק במה וזה משהו שקורה בהרבה משפחות, אולי לא באותה צורה כמו כולם אבל כל אחד והתא המשפחתי שלו.