היי,
שני ההורים הפסיכים שלי התעללו בי מינית ובעוד התעללויות כשהייתי קטן.
הנפש שלי נהרסה לחלוטין והיו לי הרבה מאד בעיות מהרבה מאד סוגים ואני יכול לכתוב על כך עמודים שלמים.
בגיל 20 בערך התחלתי לעשות טיפולים במקומות שונות והשקעתי בטיפולים ובעבודה העצמית שלי כמעט את כל החיים שלי.
אז עכשיו אני בן 32, אחרי אינספור טיפולים ועבודה עצמית, ואחרי הרבה מאד מאד מאד התקדמויות שלב אחרי שלב אני מרגיש טוב, בריא, חיוני, שמח, מחובר לעצמי ועוד הרבה דברים.
אז עכשיו בטח אתם חושבים "איזה יופי, כל הכבוד!" או דברים דומים. אז כל זה נכון, אך זה לא הנקודה בשאלה הזאת.
הנקודה שלי כאן, ואני לא רוצה להתמרמר ולהתבכיין ואני מבין שיחסית לאחרים שלא הצליחו להוציא את עצמם מדברים כאלו אני בגן עדן מטורף, אך זה לא הנקודה כרגע.
הנקודה היא - הכרתי פה ושם בחיים אנשים באמת נפלאים, לא כקלישאה. באמת באמת אנשים ברמה מאד גבוהה מהרבה בחינות וגם ברמה האישית.
אז הראש שלי אומר לי כזה דבר:
תראה - 20 שנה חיית בגהנום. אחרי זה 12 שנה גם סוג של גהנום כי מי שמבין בטיפולים לבעיות כאלו יודע שצריך הרבה מאד לחשוף דברים ויש תקופות קטסטרופליות (וגם על זה אפשר להאריך הרבה) וכל זה בשביל מה??
וכל זה בשביל מה??
אז עכשיו אתה כמו א' או כמו ב' שהם אנשים תותחים ברמה גבוהה, נולדו להורים טובים ומשפחה טובה.
כלומר - הראש שלי אומר לי - בשביל מה כל זה היה נחוץ? כל כך הרבה עבודה בשביל להיות כמו אנשים שמאז ומתמיד היו בריאים, ובטח אפילו לא עשו אפילו טיפול אחד בחיים שלהם ואפילו לא יודעים מה זה טיפול נפשי.
כלומר - אם למשל הייתי משקיע 12 שנה בלימודים, הייתי יכול להוציא 2-3 דוקטורטים. אם הייתי משקיע את השנים האלו בהייטק או ביזמות או בסיורים מסביב לעולם - היית יכול להיות במקום מאד מתקדם.
בשביל מה הכל היה נחוץ?
ושוב, לא רוצה להתבכיין או להתמרמר, רק לתת תשובה ספציפית ל"תלונה" הספציפית הזאת שהראש שלי מהדהד כבר כמה ימים... ואני מאד מאד מכיר תודה להתקדמות שלי ולמהפכות שעשיתי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות