מה לעשות עם החיים שלי? ומה הטעם?

שלום,

אני כבר לא יודע מה לעשות.
אני מאוד מבולבל עם עצמי.
מצד אחד, אני די בטוח שיש לי בעיה או בעיות נפשיות.
אני מפחד ללכת להיבדק, שמא יעבירו את זה לביטוח לאומי והם כבר ידאגו לתייג אותי.
לא אוכל להוציא רישיון נהיגה, לא לעזוב את הארץ ואופציות תעסוקה מעטות.

מצד שני, אני מנסה לנהל אורח חיים רגיל, כמה שאני יכול, עם כל הבעיות שלי.
רוב הזמן אני מתקיים עם דיכאון, בקושי מתפקד, לא מסוגל לזוז או לעשות את הדברים שהצבתי לעצמי.
אני חייב לציין שאני הולך לעבודה כל יום.

בעיה נוספת, במשך שנים ארוכות הייתה לי מטרה אחת, חלום עיקרי.
להיות מפתח משחקי מחשב, החלום הזה עדיין לא נגוז ממני.
מה שכן, הרעיונות שלי, הם כבר לא שלי.
הבנתי, שכולנו שואבים השראה מאותם דברים, לא יכול להיות דבר כזה שלבן אדם אחד יש רעיון ייחודי ולאחרים לא יהיה אותו.
פשוט, תלוי מה אתה עושה עם הרעיון הזה, אם יש לך דרך לממש אותו.
מה שכואב לי יותר מכל, זה שמה שהם עשו עם אותו הרעיון, מתגמד למה שאני רציתי לעשות איתו ויותר מזה, שאני עוד חושב על לצרוך את המוצר שלהם כשהם ישחררו אותו.

זה הגיע למצב כזה, שלפני מספר ימים, אחרי שחזרתי מהליכה, אני פשוט ישבתי מספר דקות ובכיתי.
כל כך כאב לי, לא רק שאני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי ומה לעשות בחיים ומה הטעם להמשיך לרדוף אחרי החלום הזה, גם הגוף שלי מתחיל לבגוד בי.
תמיד הייתי בשיא הבריאות ופתאום קורים כל הדברים האלה, עכשיו למשל אני מתקשה לנשום.

לא רק זה, אני מרגיש כאילו אני לא באמת חי, יש לי שגרת חיים מאוד משעממת, עבודה-בית .
אני יכול לשבת בזמן הפנוי שלי, לעשות דברים במחשב, יימאס לי ואני הולך לישון, קם ושוב במחשב.

בחרתי להתנתק מכל האנשים שאני מכיר.
בחרתי להתנתק מקרובי המשפחה שלי, מי צריך אותם בכלל.
בחרתי להתנתק מהאנשים היחידים שהייתי מדבר איתם ביום-יום ושניסו להבין אותי והיו כאלו שהצליחו, האופטימיות שלהם לא מקובלת עליי.
אני מתבודד ולא נותן לאף אחד להתקרב אליי, בסופו של יום אני לבד בין ארבע קירות, אין באמת עם מי לדבר בלי שיימאס לי ממנו ושאני ירגיש שבא לי לתת לו מכות.

יש לי מחשבות בלתי פוסקות על המוות שלי וכמה שאני רוצה שזה יגיע מהר, שכל יום שאני חי זה בזבוז.
אני כל הזמן דוחה את הקץ, מנסה לשרוד, בשביל מה? מה הטעם?
פותר בעיה אחת אחרי השניה ותמיד יש עוד בעיות.
כל מה שאני עושה לעצמי, כל הנזק הזה, זה מבחירה.
לא מחפש עזרה, כי אני לא חולק את האופטימיות הזאת שיש לאנשים.
אני רוצה להוסיף עוד אלמנטים לחיים שלי, אבל, אני כל כך רגיל ללבד שלי, לדברים שאני מכיר, שאני צריך לדאוג רק לעצמי, מה פתאום אני צריך עוד מישהו בחיים שלי?
הגעתי למצב כזה, שאני פשוט נמנע מלהכיר אנשים חדשים, לא מחפש חברה, לא מחפש זוגיות, לא רוצה תחליפים לבני אדם, סתם מוצצים לך את הכסף.
בנוסף לכל, אני מטריאליסט, כסף ורכוש מביאים לי אושר, לפחות חלק.
הרי, יש לי חור שחור בנשמה שאי אפשר למלא אותו.
הרצון שלי לחיות פוחת מיום ליום והיום בכלל חשבתי להתחיל לכתוב את המכתב שלי, לכל מי שיהיה חפץ לקרוא את מילותיי האחרונות.

חלקכם אם לא רובכם, תגידו שיש לי אחלה כתיבה או ברמה של סופר, אני מודע לכל זה, יש לי מספר כשרונות, אני בוחר לא לעשות איתם כלום, כי כזה אני, לא רואה פואנטה בשום דבר כבר.

תודה רבה למי שטרח לקרוא ואשמח לשמוע קצת פידבקים.