מבואס על השירות הצבאי שלי, איך אפשר להשלים עם המצב הזה?

שלום לכולם,
השתחררתי לפני שנה וחצי מהצבא. אמנם היום אני כבר במקום אחר ויודע מה אני רוצה לעשות, אבל אני לא מצליח להשתחרר מתחושת ההחמצה של השירות הצבאי שלי.

אני מאובחן כחולה אסתמה בדרגה קלה, לפני הגיוס מאוד רציתי לשרת ביחידה קרבית וקיבלתי פרופיל 72. ואכן התגייסתי ליחידה קרבית, והייתי במסלול במשך כמה חודשים. במהלך המסלול קיבלתי התקפי קוצר נשימה ארבע פעמים - פעמיים מאוד חריפים שהייתי חייב להפסיק את הפעילות, ופעמיים קלילים שנשכתי שפתיים ולקחתי כמה שאיפות מהמשאף שלי והמשכתי. לאחר כמה חודשים ביחידה הרגשתי שאני לא מתחבר לאנשים ביחידה והשתמשתי בזה שאני חולה אסתמה לצאת ממנה. לאחר מכן הייתי בהמתנה המון זמן עד שעברתי ליחידה עורפית. התפקיד שלי ביחידה העורפית היה מאוד ייחודי ומעניין ומלא משמעות, אם כי לא הרגשתי בעצמי משמעות בתפקיד וסיפוק עצמי, והרגשתי שויתרתי לעצמי. חוסר המוטיבציה שהתפתח לאחר שנה בתפקיד החדש גרם לי גם לעשות את התפקיד שלי (שהיה עם המון אחריות) בצורה מאוד מרושלת עד שסיימתי את השירות הצבאי.

כמו שציינתי, הרגשתי שויתרתי לעצמי, שלא הייתי צריך לעשות את המעשה הזה בלהט הרגע, אלא לנשוך את השפתיים ולתת עוד הזדמנות לאנשים שאני משרת איתם. קשה לי מאוד עם זה שעשיתי תפקיד שהוא לא קרבי, כי מאוד רציתי וזה היה לי מאוד חשוב. אני יודע שיש המון אנשים שמחפשים רק לצאת מהצבא ולעשות כמה שפחות, אבל אני רואה את השירות הצבאי שלי כשורה של כישלונות אישיים (שאמנם לימדו אותי המון דברים לא טובים על עצמי), שהתחילו גם מזה שויתרתי לעצמי וגם מחוסר התפקוד המספיק שלי ביחידה שהייתי בה בשאר השירות שלי.

אני יודע שהיום אני במקום אחר ושהדברים האלה מאחוריי, אבל בכל פעם שאני רואה חיילים שנלחמים בשביל לשרת בתפקידים קרביים, אני מרגיש מאוכזב מעצמי, והדבר מאוד פוגע לי בביטחון העצמי ובמוטיבציה. ועל זה מתווסף האכזבה שלי מהתפקוד בתפקיד העורפי ששירתתי בו, שהרגשתי באופן מובהק את האכזבה של המפקדים שלי בו (שחלקם הכירו את הסיבה לתפקוד הלקוי, אבל כמובן לא היה להם מה לעשות יותר מדי עם זה).

אז אני מנסה להתסכל על השירות שלי כחוויה מלמדת, של "עשה ואל תעשה", ועדיין, אני מרגיש חוסר הצלחה, אני לא מצליח להתרכז בדברים שאני מתעסק בהם היום ואני חושב על זה המון. ואני כן מסתכל לפעמים על זה שלא ויתרתי לעצמי כשקיבלתי התקפי אסתמה, אבל משום מה, זה הכל מתכנס לויתור העצמי היחיד הזה.

איך אפשר להשלים עם המצב הזה? איך אני יכול להמשיך הלאה בלי להיות מבואס על העניין הזה כל כך? בלי שזה יפגע לי בביטחון העצמי ובמוטיבציה?

תודה רבה מראש.