אני ממרום גילי בן 35 אבל עדיין אני רואה שאף אחד במשפחה לא סומך עלייך. אני עברתי קשיים בחיים ואפילו הורדתי את הכבוד שלי כלפי משפחה שלי על מנת לא לצאת מהארון כי בתכלס אני דיי מפחד שאיימו עליי או על בני משפחתי.
בשנים האחרונות הרגשתי ריחוק משפחתי ולמרות הכל איני מעז לצאת מהארון.. בכלל יצאתי מהארון הדתי כלל ממזמן ומשפחתי הגרעינית יודעת (אבל לא כולם) ולא כל אחד מקבל. היו לי קשיים בחיים עברתי דברים לא טובים בצבא, עד היום אף אחד לא יודע במשפחה מה עברתי.. ההורים שלי הם מבוגרים (62) ומתעסקים בעצמם. וקצת יותר מעשור הם הצליחו דיי בקלות לרמות אותי בהקשר של משהו . בכל מקרה גנבו ממני כסף שיכולתי לקבל מהמדינה (סיוע בשכר דירה) ואפילו לא אמרו סליחה ואמא שלי לא מוכנה לדבר על שום דבר והיא רק משתיקה אותי ואני בולע דברים שיכולתי להגיד עליה אבל אני שותק.. כי היא ככה היא, תמיד תחשוב שהיא תמיד צודקת ותמיד חכמה ותנסה כמה שפחות לדבר על טעויות שהיא עשתה כי קשה לה להודות למרות שהיא כן סיפרה שהם טעו אבל זה לא יצא מהלב שלה ממש..
יוצא לה הרבה לשטות אותי ולא לשתף אותי ברגשות שלה, כי היא לא מוכנה לשתף אותי בכלום. אוקי יש לה בעל אבל לא לשתף את הבן שלך במה שעובר עלייך ורק לשתף את שאר הילדים שלך? כי ככה אני מרגיש למרות שלא שמעתי כלום אבל אני יודע שהם מלוכדים מאוד . היו דברים שאני מאוד נפגעתי וזה נמצא לי בלב.. אבל אמא שלי לא רוצה להקשיב ולא לשמוע.. כמובן שיש דברים שאני לא מספר כי אני לא חייב לה כמו שהיא לא חייבת לי אבל דברים בסיסיים כן... בקיצור היא לא מוכנה להפתח כלפי כי כבר קשה לה בחיים והיא לא רוצה מריבות אבל מצד שני אני רוצה להעביר לה שיעור, שהנה אני כאן ויכול להיות לעצמי ולדרך שלי ולהיות עם ביטחון ועוצמה אבל למה שהיא תקשיב לי? בא לי להגיד לה חד וחלק אני עוזב את המדינה בשביל שהיא תתגעגע אליי ותרוץ אל זרועותיה אבל זה לא יקרה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות