רק לפרוק... מרגיש בודד והבידוד הזה המחיש לי עוד יותר כמה אני בודד

אני מרגיש כל כך לבד.
מרגיש בודד והבידוד הזה המחיש לי עוד יותר כמה אני בודד. כאילו אני בלי חברים, בלי אף אחד. אני יודע שיש סגר. יודע שכל אחד בבית שלו. ועדיין, אני רואה מה קורה, ואני פשוט לבד. כי גם בסגר הזה כל אחד מוצא עם מי לחלוק אותו בין אם זה בני זוג או חבר טוב, ואני? אין לי. אין לי לא בן זוג ולא חבר טוב שאני מרגיש שאני יכול לחלוק איתו את הסגר הזה. פשוט אין.
וזה מערער אותי,
המקום הזה. לעומת איפה שהייתי.
אולי עשיתי טעות בזה שבחרתי לשים סטופ לדברים שלא אהבתי ונשארתי בלי חברים כמו פעם.
בלי מישהו שאכפת לו ממני.
בוואטסאפ נשארה לי קבוצת חברים אחת. שמתפקדת. וגם לא ממש.

תראה,
אף פעם לא הייתי מהמקובלים,
תמיד הייתי סוג של נספח. אחד כזה שלא באמת ישימו לב אם הוא כאן או לא.
זה מקום שמלווה אותי כבר המון שנים.
מעולם לא הייתי בנאדם עם הרבה חברים. נכון שאומרים שזו לא הכמות זו האיכות- אבל לפעמים אתה רוצה להרגיש נאהב. וכשאתה רואה מסביבך המון אנשים מקבלים כל כך הרבה אהבה מהרבה אנשים, אני פשוט מרגיש צביטה. ובמיוחד ברגעים האלה. ולא מצרות עין, אלא מהחוסר.
מהחוסר הזה בלהרגיש אהוב, נחשק...
אני רואה אנשים נכנסים לזוגיות, מכירים, ואני פשוט מרגיש צביטה כואבת. שוב לא מקנאה. החוסר הזה מוציא לך את היכולת לפרגן. כשאתה כל כך כועס על היקום.
כי מה עשיתי?
למה נגזר עליי להיות כל כך בודד?

מרגיש כאילו באמת זה כבר לא באמת ישנה הרבה,
אם אני אהיה או לא.
חוץ מלמשפחה שלי כמובן. ולקומץ האנשים שנשארו לי בחיים.
לפעמים אני חושב על החתונה שלי (אם תהיה אחת כזו בכלל)
ואני פשוט מבין שאין לי אנשים להזמין. אין לי חברים.
ואני פשוט לא מצליח להבין למה?
למה זה מגיע לי?
כי לא חסר לי ובי שום דבר, חיצונית ופנימית...
אז למה?!

אני לא מצליח להתרכז בכלום, אני כל הזמן בלחץ. וכל הזמן תחושבת הבדידות הזו אופפת אותי.
גם כשאני מתאמן- התחושה אולי תפוג לשעה שעתיים ותחזור מיד לאחר מכן.

אני מרגיש כאילו אני לא נועדתי להשתלב בחברה הזו,
זן אחר. משהו שלא שייך. מעולם לא הייתי. מעולם לא הרגשתי. אולי פעם. בצבא. אבל זה נגמר...

אז מה נשאר לי,
אין זוגיות וכנראה שגם לא תהיה בזמן הקרוב.
וכבר איבדתי תקווה גם לאחרי הזמן הקרוב. או בכלל.
חברים?!
עדיין מנסה להבין איפה טעיתי. מה עשיתי לא בסדר בחיי.
אולי לאף גיי שנפלט מחבורה אין מקום בחברה הזו?
אלא אם כן יש לך חברים גייז. ואין. מתבייש לומר. נשארו 3...
ולא שהיו בעבר המון.


למזלי,
נשארו חברות ילדות שלי.
אבל הן כבר נשואות ובחיים שלהן,
מנהלות משק בית. ילדים...
אני יודע שהן אוהבות אותי,
אני יודע שהן רוצות בטובתי... ואני יודע שכואב להן שהן לא יכולות לעשות שום דבר כדי לעזור לי.
מה גם שהיכולת שלהן מוגבלת. יש מחוייבויות קודמות.
הראש שלהן עמוס,
כל אחת והצרות שלה. ומה?! תוסיף עוד?
ואני..
נשארתי לבד.
בלי אף אחד לדבר איתו.
עצוב לי,
בודד לי,
רע לי וקשה לי.

ברגע זה רוצה רק מישהו לשים עליו את הראש, ופעם ראשונה מזה כל כך הרבה שנים. לישון טוב.
ולחלום.