לא מצליחה להתמודד עם ההורים שלי

אז ככה אני בת 16.5 וזה ישמע רע אבל אני לא אוהבת את המשפחה שלי אני מרגישה אכזבה ונטל מהם וזה הגיע למצב שאני פוגעת בהם בלי כוונה מה שיוצר ריבים אני יסביר יש לי הורים מאוד שיפוטים מאוד ואם יקרה משהו ואני ישטף אותם זה או שהם לא יעזרו וישתמשו בזה כנשק עלי או שיעזרו וישתמשו בזה כנשק עלי ואני ירגיש רע כאילו הם עשו לי טובה לדוגמא שהייתי ביסודי עברתי חרם והתנהגות רעה מצד המורים (הכריחו אותי לקחת רטלין למרות שזה לא עשה לי טוב ולא ריכז) שזה הגיע לפיצוץ ההורים שלי היו בצד של המורים שלדעתי היה פשוט טעות (הרטלין עשה לי מחשבות אובדניות בעיות עצבים ובעיות פיזיות) למרות שהרופאים ומאבחנים אמרו שרטלין לא נחוץ המשיכו להביא לי את הרטלין באוכל בלי שידעתי ואני הרגשתי על הפנים מה שגרם לה שהגעתי לבית חולים פעמים בגלל דופק לב שהרטלין עשה לי ההורים שלי עשו את זה נגדי הם קראו לי כישלון וכו ועד היום שעבר 4 שנים מאז אני זוכרת את זה הרבה ״מלחמות״ שיש לי הם לא בצד שלי לדוגמא התאמות שמגיעות לי בגלל דסלקציה ודיסקלקוליה אני נלחמתי לבד וברבה פעמים לא היה לי ״גב״ מהם ולא רק הם השתמשו בזה נגדי בריבים וכו שבוע אחרי שאמרו שיש לי דסלקציה ההורים שלי קראו לי כישלון ומפגרת וכו כי יש לי את זה או שאני הלכתי לעבוד כי לא רציתי להכביד עליהם הם קראו לי כפוית טובה ובאמת הקשו עלי הרבה פעמים אני מתגברת על דברים לבד ואחרי שהם עוברים לגמרי אני משתפת וזה פוגע בהם הם מאוד שיפוטים פעם אחת דיברתי איתם על מקצוע שממש אהבתי ושרציתי ללמוד אותו בחופש גדול והם פשוט זלזלו בי שפטו אותי על זה או על ריבים או דברים שאני אוהבת הם שופטים על זה ואפילו על המראה שלי הם הרבה פעמים גורמים לבטחון שלי לרדת בהרבה מובנים ולפקיוניזם שלי אני יודעת שהם חא אשמים בזה שהם כאלה כי זה האופי שלהם אבל זה ממש ממש קשה לי אני באמת פוגעת בהם שאני לא נעזרת בהם או עושה דברים לבד אבל אני מרגישה שאין לי ממי לבקש את העזרה כי הם לא נותנים לי את ההרגשת בטחון הזאת שלבקש עזרה אני בת 16.5 ואני לקראת צו ראשון ואני מתחננת לבקש להיות חיילת בודדה ולעזוב את הבית לפני גיל 20 כמו שתכננתי כי אני לא אוהבת להיות כאן אני נורא כבויה שאני בבית בחוץ בלי קשר למשפחה שלי אני מאושרת וחייכנית מאוד אבל בבית אני מאוד עצובה ומרגישה בודדה זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי ויש דברים שבחרתי לא לשתף כאן שהם באמת ממש פגעו בי
ההורים שתי יודעים ששאני מגיעה לגיל 20 אני עוזבת את הבית הכי מהר שאפשר אבל אני מרגישה שאני מאכזבת אותם עם ההתנהגות שלי כלפיהם אני מנסה לכבד אותם כמה שאפשר למרות שהם לא מכבדים אותי ולמרות שאת מתעללים בי בנפשית אבל זה קשה ואני יודעת שזה פוגע בהם אבל איך אני יפסיק? אני יודעת שברגע שאני יעזוב את הבית הכל יהיה יותר טוב גם להל וגם לי אבל עד הצבא יש לי עוד שנתיים בערך ובנתים אני רוצה להכל על הכל להישאר בחדר כל היום זה לא אופציה כי אני מנסה וזה נגרר לריבים שלדעתם אני מתנהגת בגועל שאני בחדר כל הזמן ולא עושה מה שהם אומרים לי (הם בבית לא עושים כלום אני עושה להם הכל הם מעירים אותי משימה לפעמים להכין להם לאכול או להביא להם לשתות) בנתיים אני סובלת והם סובלים שאני בבית ועוד במיוחד על הקורונה הזאת שבדרך כלל שאני באה לבית זה סביבות 9 בערב ויוצאת מהבית בשעה 6 (לבית ספר ולעבודה ישר אחרי) אשמח לעצות