היי, אני רוצה לשתף משהו. אני אנסה לצייר לכם תחושה של החיים שלי. נסו לעקוב, להבין אותי, לקלוט את מה שמסתתר בין השורות ושגם אני עוד לא מבינה אותו.
אני בת 17 וחצי, בכיתה י"ב.
בבית הספר אני מרגישה מלא פעמים בודדה ומסכנה ותמימה ולא יפה ועצובה.
בבית (במיוחד בחופש מבית הספר) אני מרגישה הכי יפה שיש, באמת יפהפיה וקורנת והרבה יותר שמחה (אם כי עדיין לפעמים עצובה).
בבית הספר אני ממש לבד, לא נפתחת - לא רוצה להיפתח כל כך ולא רוצה לצאת עם חברים וכל זה, אבל נסגרת יותר מדי. עד כדי כך שאני בקושי יוצרת קשר עין ובקושי משוחחת עם ילדים אחרים.
בחוץ, בנים מסתכלים עלי מלא - אך לעתים רחוקות מתחילים איתי.
אני חושבת שזה נובע מכך שאני נראית יפה וחמודה, אבל מתקשה ביצירת קשרים עם אנשים. כשבחור מסתכל עלי אני משפילה את הראש ומתרחקת, או בלי כוונה עוטה על פני הבעה נוקשה ומוזרה ומפחידה שמרתיעה את הבחור.
בנוסף אני נוטה לעצבות, דכדוך, אולי אפילו דיכאון.
קשה לי לדבר לפעמים... מרגישה שזה דורש ממני הרבה מאמץ, וחוסר ביטחון בקול שלי, ומרגישה שנשמעת כמו ילדה קטנה! (באמת נשמעת כמו ילדה קטנה כשאין לי ביטחון.)
עוד פרטים על עצמי כדי לגבש לכם בראש צורה שלי:
אני נלחצת לדבר בכיתה (למרות שבחודשים האחרונים עובדת על זה ומשתפרת אולי).
כשהייתי ילדה קטנה הייתי דתיה ועכשיו מסורתית.
אני רזה.
טובה בלימודים מאוד...
חולמנית מאוד (מסוגלת להישאר זמן רב רק אני ומחשבותיי). מלאה בחלומות לגבי העתיד הקרוב והרחוק...
אחרי כל הביוגרפיה שלי אם קראתם עד לכאן... תגידו לי מה אתם חושבים עלי, איך אוכל להתמודד עם הבעיות שלי והאם יהיו בחורים שירצו מישהי כמוני, מתוסבכת רגשית?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות