אני בהלם מהמשפחה ומבן הזוג, אף אחד לא רואה אותי אני שקופה בעיניהם

תקשיבו, אני חייבת לצאת מזה...
יש אנשים במשפחה שלי השאירו אותי בהלם ובלבול והלוואי והייתי מתארת יותר נכון את הרגשה הפנימית, השאירו אותי במבוך עם עצמי,
מהתנהגות שלהם...
התנהגו מטורף...
יש אנשים היו מנתקים קשר מהמשפחה ,מבן הזוג ממשיכים הלאה...
אבל אני נשארתי בהלם,
אבל וואי זה כל כך מטורף לי החיים שלי נהיו כתוצאה מהתנהגות שלהם, הוציאו לי את הלב מהמקום,
אפשר לסלוח אני לא מחזיקה כלום...
זה נראה לי מוזר ודפוק לחיות את החיים רחוק מהמשפחה ובן הזוג , אין לי בעיה לחיות בשמירת מרחק מהם...
אבל מה שקרה בעקבות ההתנהגות זה הנתק שלי מהם, לא יכולה להתחבר אליהם שוב ההלם היכה בי כמו ברק...
לא יודעת איך להתייחס לחיים שלי?
אני נתתי את הנשמה מה שיכולתי בשביל שנסתדר...
כאילו סלחתי אבל נראה שאף אחד מהמשפחה לא עושה חשבון על המעשים שלו?
זה נראה לי כאלו לא אכפת להם להכניס אותי לסבבים המטורפים שלהם, בגלל זה אני רחוקה מהם.
אני לא יודעת מה יהיה, הם לא מראים שינוי גישה,
מה זה ישאר לנצח ככה?
אני מתארת לעצמי איזה 20 שנה שלאף אחד לא אכפת שנמשיך לחיות רחוק... כך ההרגשה שלי,
אני תמיד תיארתי לעצמי שנסתדר, אבל הכל נראה לי אחרת... וזה מכניס אותי ללופים אינסופים של חיפוש
מה דפוק פה ומה אני עושה עם עצמי, אני מסתכלת קצת על החיים מבועתת אחרי כל הטירוף..אני לא יודעת מאיזה נקודת מוצא עלי להתייחס אליהם ולחיים עכשיו כשהכל התהפך עלי בחיים
אני יודעת שטוב לסלוח ולהמשיך הלאה , אבל הבעיה
שזה לא מתעכל , איך מתמודדים נכון בחיים עם מצבים שלא מתעכלים?
אני ממשיכה בחיים ,אבל נכנסת לחיפוש עמוק להבין מה קרה אבל ההבנה שלי מוגבלת של מה שקרה ולכן חוץ מהלם ממה שקרה אין לי הבנה ברורה של הכל
אז מה עושים?איך מחשבים מסלול מחדש של החיים כאשר יש דברים לא פתורים ולא מובנים מהעבר? זה הבעיה שלי המוח משתולל...
אני חושבת אולי צריך לשים בצד הכל, כי אני לא מסוגלת לפתור את מה שקרה ולהמשיך לחיות חיים שקטים וצנועים רחוק מהם שזה מה שנראה הכי הגיוני
אבל אין לי בטחון שזה נכון, למרות שבאמת שזו דרך בטוחה עבורי שמביאה שקט נפשי
ואז קופצת לי המחשבה שזה לא נורמאלי שככה זה
זה ממשיך וכולם שותקים אני בא לי להפוך תעולם להשתולל לי כאילו התרסקות כאילו זהו המשפחה יש לה חיים נפרדים משלי וגם הבן זוג שהוא כבר לא כל כך בן זוג...
הם ממשיכים בשקט עם החיים שלהם... וזה מטריף אותי בא לי להשתולל להפוך תעולם, כל הזמן הלמה זה קרה צועק מתוכי...הם מתעלמים...וזה מטריף עוד יותר...
כאילו מה זה מה הולך פה השם ישמור.
אף אחד לא רואה אותי אני שקופה בעיניהם זו הרגשה שלי ואף אחד מהמשפחה לא מנסה להעביר לי אותה ההפך...אז למה זה ככה??
המשפחה שלי והבן זוג..
שואלת אותכם שאלה שאלה שלא נראה לי יש לכם תשובה עליה
אבל שאלה אחרת אני מבקשת עזרה
אבל לפחות מה עוושים בהמשך החיים?
בולעים את הצפרדע וממשיכים הלאה?
זה כל כך הכניס אותי לשוק...
לא יודעת מה לעשות והלופים האינסופים של מחשבות
מעמיסים עומס כבד על המחשבות, עד שלא אמצא תשובה מה לעשות המוח נכנס לחיפוש עמוק ואינסופי
אני מחפשת לראות הכל מנקודת המבט הנכונה..
תעזרו לי בבקשה!!
אני לא מספרת מה קרה כי לא נעים לי אבל אני יכולה להבטיח לכם
שזה היה נורא מבחינה מוסרית...מתחת לכל ביקורת,זוועת עולם שלא מאחלת לאף אחד
מה שחשוב לי שתבינו שזה היה ממש נורא
ברמה שיותר מארבע שנים אני לא מרגישה אני לידם יותר ,מישהו יש לו מושג איך פותרים את זה?
מחפשת איך להסתכל על החיים מנקודת מבט יותר צלולה, כי הם בלבלו אותי,אני בהתלבטות
איך אמצא בהירות בחיים אחרי זה, איפה אמצא יסוד חדש ומתאים שעליו אוכל לבנות נקודת מבט צלולה,
איזה נקודות חוזק פנימיות אוכל למצוא בתוכי שימשיכו לתת לי לנהוג את חיי נכון ובטוח?
איפה מוצאים את כל זה?
תודה לכל מי שמנסה לעזור!
סליחה על החפירה פשוט ככה אני מבטאת את עצמי.