התחבטות עצמית

אני יתחיל ויגיד שקשה לי לכתוב פה.
קשה לי להסתתר, זה מאוס וזה כואב לי.
אני ישתף בכול אופן במה שכתבתי בצבא, השעה 23:27, תאריך 7514.
"בחוץ נשמע הגשם החזק. רעש הדגלים נשמע גם הוא על ידיד הרוחות הנושבות בחוזקה. את הברקים ראיתי מחוץ לסמיכה, מחוץ לחדר.
אני מוקף חברים, מעריכים אותי. באמת.
אבל אני נשאר אדיש. לי קשה עם ההכרה במי שאני-הכרה נסתרת במגבלות שהמציאות יצרה לי.
לפעמים אני חושב שאולי יש מי שיבין, אבל מיד אחרי המחשבה הזאת נוצרת השתיקה. פתאום יש פחד עצום מההכרה של אחרים ואולי אפילו גם אתה עצמך במה שנגלה בהבחנה, בהכרה במציאות הלא שלמה.
את העולם הדמיוני שלי אני מצייר בהרבה "צבעים"-עולם מעניין.
בעולם יהיו אנשים יפים, חכמים ומצליחנים.
שאלה מהותית מה יגיד לאדם הפחות מושלם שיבקש ממני להיכנס לעולם הדמיוני שיצרתי.
מה יקרה שהילד שיתקרב אלי במבט קורע לב ויבקש להיכנס.
פתאום אני מבין שבכלל לי אין כניסה. שהילד הזה ואני ההוא אותו אחד.
כולם שחקנים, אחד הילד ששמו העבר שלי והשני בעל המפתחות לשער הדמיוני שנקרה ההווה."

אני מתחבט עם עצמי המון, אני אדם דתי עם כיפה. מאמין בנסים וראלי למציאות.
חותר לאמת כמה שאפשר- מודה. סבלתי לפעמים בעקבות הדבקות באמת שלי. אך לבסוף העריכו והכירו בעקרונות ובאמת שלי.

יש לי עבר שאני בטוח שהוא זה שתוקע אותי, שהוא שבר לי את האימון באנשים.
אני ישקר אם אני יגיד שהיום אין לי בכלל אימון באנשים, הבעיה היא שהאני דוחף את עצמי לשם. אני לא נח.
תסלחו לי אם אני יוצא פרובקטור בכך שאגיד שהקבוצה הזאת קשה בעיני, זה בדיוק הבעיה שלי. יש לי את הרצון להיות חלק ולספר את מי שאני, אבל אין לי את האומץ לקחת את הסיכון של ההשלכות לכך. ההורים שלי אוהבים אותי, נשבע שזכיתי!
אבל משהו בחינוך לא הסתדר, משהוא בחרא הזה. כן החבר של אח שלי שהייתי בכיתה ח' שהושיב אותי עליו והתלוננתי שזה כואב לי עדיין איפשהו כנראה מלווה אותי.
אני פריק בעניין נושא המודעות העצמית. אני רוצה לדעת הכול ולהבין הכול. אבל תמיד במקום של ההתחבטות האמתי אני נשאר אילם. תמיד בורח לאתרים לא צנועים ותסלחו לי אם אני פוגע במשהו, אבל באתרים של גברים. זה מגעיל אותי, אבל משהו שם מושך אותי ואין לי מושג למה.
בכיתה ז' ו-ח' בתיכון היו לי חברים שעשו שטויות, אבל תמיד אני סירבתי והתרחקתי. משהו בתמימות המדהימה שהיית לי בכיתה ז' נסדק, משהו במחסום הטבעי שילד צריך לעשות כשהוא רואה דבר לא טוב זה לברוח. ואני לא ברחתי.
ברוך ה' לא נפל עלי הדיכאון. זה אפילו לא קרוב לשם.
מי שמכיר אותי בחיי היום יום, יתפלא לקרוא את זה. בקלות אני יכול לראות את אבא שלי בוכה שזה מה שעובר על הבן שלו.
אני צוחק ומחייך המון. אבל עדיין משהו שם עדיין לא שלם. משהו במסע של ההכרה העצמית שלי עדיין מחפש תשבוה, נתקע במבוי סתום.
מקווה שתתנו לי עצה טובה לדעת להשכיל ולהבין יותר את המציאות. תצליחו :)