לא מצליחה למצוא אהבה, לנסות באתרי הכרויות?

-לא מצליחה למצוא אהבה-
היי כולם,
אני בת 19 וחצי, חיילת כבר 10 חודשים .
בחיים לא הייתי במערכת יחסים/זוגיות, לא התנשקתי, שום קרבה פיזית לגבר, אפילו לדייט אחד לא יצאתי. בקיצור, שום ניסיון. עברתי את תקופת הבית ספר ללא זוגיות בכלל, ניסיתי להתנחם בעובדה שאולי בצבא אני אכיר מישהו.. אבל בינתיים לא מצאתי אף אחד שככה "תפס אותי", ואני כבר עוד כמעט שנה וחודשיים כבר משתחררת ואז גם תקופת הצבא תעבור ככה בלי שום מערכת יחסים. אני פשוט מרגישה תחושת פספוס. תמיד ניסיתי להדחיק את זה, לא לחשוב על זה ופשוט לשכוח מהמצב הזה והתנחמתי בעובדה שיש לי חברות מדהימות, משפחה מקסימה ותומכת ושאני במקום טוב מאוד בצבא ומאוד מרוצה ומצליחה (ככה לפחות אני חושבת). אבל בזמן האחרון, המחשבות המעיקות האלה על אהבה וזוגיות שוב חוזרות אליי וגורמות לי להיות עוד יותר מדוכדכת ומדוכאת. אני חושבת שמה שבעיקר גורם לזה, זה שכולם סביבי מאוהבים – ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 11 בערך, לאבא שלי יש חברה, לאמא שלי יש חבר, אחותי התחתנה לא מזמן, לאח שלי יש חברה כבר שנתיים, אפילו לאחת החברות הכי טובות שלי שהיא יחסית שקטה וביישנית יש כבר חבר וגם כמעט לכל שאר החברות שלי גם בזוגיות מאושרת. אני יודעת שאני לא אמורה כל הזמן להסתכל אצל אחרים ולהשוות אותי אליהם, אבל זה כ"כ קשה. אני בדר"כ מסתפקת במה שיש לי ובמה שזכיתי בחיים, אבל זה קשה לי להתעלם מזה ולא לקנא שכולם סביבי מנפנפים בי באהבה שלהם בכל מקום אפשרי. אני מסתכלת על זוגות אחרים בפייסבוק או על הזוגות שאני מכירה, ואני חושבת לעצמי "איך הם עשו את זה? איך הם הגיעו למצב הזה של זוגיות?".

אני לא טיפוס של מועדונים/פאבים, לא מעשנת, לא שותה לא כלום. אם הייתם שואלים אותי מה אני מעדיפה לעשות בשישי בערב: לראות סרט בבית מחובקת עם החבר שלי או לצאת איתו למסיבה הייתי עונה את האפשרות הראשונה כי אני טיפוס "בייתי" כזה, אני שונאת את כל המסיבות והשטויות האלה. אם אני יוצאת זה רק עם חברות לסרט/מסעדה/ביליארד, אבל לרוב אני בבית בשישי בערב. אני מגדירה את עצמי כבחורה שקטה וביישנית ליד בנים, טיפה אולי חסרת ביטחון. אבל דווקא כן אני מרגישה שכן יש לי מה להציע. תמיד חיפשתי לעצמי את הקשר האמיתי, את הבחור הרציני יותר ואת "הילד הטוב" ולא את הסטוצים או את הקטעים הלא רציניים. אני שומרת על עצמי מאוד, אולי אפילו יותר מדי לעומת אחרות.
אני חושבת שיש כמה סיבות שבגללן לא הצלחתי עד היום להיות בזוגיות- הייתי בעבר מאוהבת 3 פעמים (אני אפילו לא יודעת אם זה נקרא "מאוהבת" או שאלו היו סתם רגשות כי הייתי טיפשה בעבר ולא הבנתי כלום מהחיים שלי) ונפגעתי כי הרגשות לא הדדיים. כמובן שנשבר לי הלב, ובכיתי ימים ולילות וזה עבר עם הזמן כמובן. ספציפית בגלל המקרים האלה, אני חושבת שבעיקר אני אוטומטית נסגרת ושקטה לייד בנים כי כמו כולם- אני מפחדת מהדחייה. סיבה נוספת היא, שאני לא בטוחה בכלל שזו סיבה אני סתם משערת שיש לזה על זה השפעה (בגלל שהרחבתי סוציולוגיה-פסיכולוגיה ולמדתי על משהו דומה)- כמו שציינתי מקודם, הוריי התגרשו שהייתי בת 11 בערך ומיד עברתי לגור אצל אבא בגלל שלאמא שלי יש מאניה דיפרסיה והיא בקושי מצליחה לכלכל את עצמה אז אין סיכוי שהיא תצליח גם אותי לפרנס. מאז ומתמיד הייתי "הילדה של אבא", כשגרתי איתו הוא תמיד נתן לי את כל מה שהייתי צריכה, לא חסך ממני כלום, כמובן שלא ניצלתי את זה מאוד ולא הייתי מפונקת בכלל, תמיד אמרתי תודה ושמחתי עם מה שיש לי. תמיד הערצתי אותו וראיתי בו מודל לחיקויי, כי לולא הוא- הייתי מאומצת היום. אז אני חושבת שבגלל שתמיד הייתה לצידי "דמות גברית" שסיפקה לי את כל הצרכים ונתנה לי הכל אני מסתפקת בזה ולא מחפשת בחוץ אחרים. אני לא יודעת אם זה בכלל נקראת "סיבה" או "גורם" לבעיה הזאת, אולי זה סתם בראש שלי. עוד סיבה היא שאני חושבת שהיא הכי חשובה והכי עיקרית, שאם אני כבר מוצאת מישהו שמוצא חן בעיני ויש בנינו שיחה אז או שהיא נתקעת ואין יותר על מה לדבר, או שהיא איך שהוא זרמה לכך שאני הייעצתי לו לגבי בעיה מסויימת (תמיד הייתי טובה בלייעץ לאחרים, וזו דוגמא מושלמת לכך שלא תמיד זה בא לטובתי) ואז מיד אני משתייכת ל-Friendzone. אני פשוט לא יודעת איך לנתב את השיחה ככה שאני לא אהיה במצב הזה שאני "הידידה המושלמת", כי נמאס לי מהמצב הזה.. אני לא יודעת איך לשנות את ההרגל הזה, לא יודעת על מה לדבר שהשיחה לא תתקע. לא הגעתי בחיים למצב עם גבר שיש לנו יותר משיחה אחת ושהיא לא נתקעה. אני רוצה לשנות את זה, רק לא יודעת איך לגרום לזה שהקשר שלנו יהיה יותר מידידות. אני מודעת למצב שאני צריכה לעשות צעד מסויים כי הרי "הבחור המושלם" לא ידפוק לי על דלת הבית, אבל לא יודעת איזה ואיך. וגם אם אני רואה מישהו שמוצא חן בעיני במציאות, לעשות את הצעד הראשון או לא, ואם כן אז איך? ואם יש המשך, איך ממשיכים? מה אומרים? על מה מדברים? לא יודעת כבר מה לעשות.. לוותר? לחכות? לפעול?

המצב הזה מאוד מייאש ומתסכל אותי מאוד כי אני כבר לא יודעת מה לא בסדר בי ומה הסיבה שכל זה קורה דווקא לי, אני פשוט כבר אובדת עצות ובדרך להרים ידיים ולהשלים עם העובדה שיש מצב שאני בחיים לא אזכה באהבה. זה מאוד חסר לי, כי אני רואה מלא זוגות מאוהבים ומתנשקים ואני מודה – אני מקנאה בהם ואני רוצה גם. זה פשוט מעיק עליי להשאר מאחור שפתאום כולם מוצאים את הנפש התאומה שלהם. לפעמים פשוט באלי לתפוס מישהו ולנשק אותו רק כדי להפטר מהקטע הזה של "הנשיקה הראשונה", ואם היה לי אומץ באמת הייתי עושה את זה. אני מנסה להירגע, לקחת את הזמן ולחשוב איפה אני יכולה להכיר בנים חוץ ממועדונים או מקומות דומים, שקלתי את האפשרות של אתר הכרויות.. אבל אני לא יודעת אם כדאי, מה אתם אומרים? יש פה מישהו שהתנסה בזה בעבר? או שכדאי בדרכים אחרות? איזה?
תודה למי שקרא את החפירה הממרמרת שלי, אשמח לתגובות & עצות.