מאז גיל 12 בערך אני חווה מחשבות לא נעימות. המחשבות האלה על החיים שעולות לך כשאתה הולך לישון ולא נרדם בגללם ונכנס לדיכאון עמוק. אז זה. למדתי עם הזמן איך להירדם; פשוט להירדם כדי לא לחשוב על זה. אבל כשאתה הוגר משהו בפנים המון זמן, זה מתפוצץ. יש את הלילות האלה שאני בוחרת לא להירדם אלא כן לחשוב את המחשבות האלה,ולעשות חשבון נפש. כשאני חושבת אותן אני מתחילה לרחם על עצמי, אבל אז אני נזכרת שאני לא היחידה שעוברת את זה, ויש ילדים הרבה יותר מסכנים ממני ואז אני מתחילה לכעוס על עצמי, לשנוא את עצמי והתסכול מתגבר . אני מתחילה להיזכר בכל הטעויות שעשיתי, בין אם זה שהעלבתי משהו לבין שאני לא מעריכה מספיק את אמא שלי.הצורך לשתף רק עולה ועולה, אבל משום מה אין לי את הביטחון להיפתח לאנשים, אפילו לאמא שלי שהיא הבן אדם הכי קרוב לי בעולם(כנראה אני מפחדת שיצחקו עליי או שיחשבו עליי דברים שאני לא רוצה שיחשבו, למרות שאני יודעת שזה לא ככה, ושאני לא צריכה לשים על אף אחד). בגלל זה אני פשוט רוצה ללכת לפסיכולוג ולשתף את כל מה שעובר עליי,(גם אם הוא יחשוב עליי שאני סתם עוד ילדה מוזרה, אני לא מכירה אותו אז מה אכפת לי) אבל אז אני מרגישה כמו ילדה שצמאה לצומי והשנאה כלפיי חוזרת שוב.
כן אני יודעת שאני לא היחידה שחווה את זה וזה כל אדם אבל לפי הפילוסופיה אדם הוא מרכז עולמו.
אני מרגישה ממש חרא, בן אדם חרא שעושה רק טעויות. בן אדם טיפש. בן אדם חסר תועלת. בן אדם בלי מטרות, בלי עמוד שדרה בלי כלום. אני לא חברתית במיוחד והלוואי שאני אהיה וכרגע אני יכולה פשוט להמשיך לשתף את המחשבות שלי ולהעביר עליי ביקורת אבל זה יהיה עוד הרבהההההההה חפירות....
מה שממש מעצבן אותי שאני משווה את עצמי לאחרים, ואני לא יודעת איך להפסיק. לדעתי כל החוסר ביטחון שלי נובע מזה. איך להפסיקקקקק???
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות