דבר איתם על זה שוב ושוב
בקיץ 2006, לפני כ-8 שנים, אחי נהרג במלחמת לבנון ה-2.
אני הייתי צעיר יותר, ילד קטן שלא הבין יותר מדי מהחיים שלו
במקום להיות עם אחי הגדול בקשר כשהוא בצבא רק התרחקתי והתרחקתי
יצא מצב שאני ואחי לא היינו בקשר בשנים האלה,
והצטערתי על זה מאוד... אבל רק כשהוא נהרג.
מאז שאחי נהרג במלחמה החדר שלו נשאר כפי שהוא
הוריי נעלו את חדרו עם מפתח, לא הזיזו ולא נגעו שם בדבר.
יש עוד בגדים על הרצפה, אבק, כל דבר במקומו בדיוק כפי שאחי עזב בפעם האחרונה את החדר. לדבריהם יש שם עוד את הריח שלו.
מדי פעם הוריי נכנסים לחדר ומתיישבים שם שעות, לפעמים ביחד ולפעמים לחוד. אני מבין את זה, אני יודע עד כמה זה לא פשוט, גם היום אחרי 8 שנים הוריי מרגישים שזה טרי להם וכשהנושא או שמו רק עולים הקול שלהם מתחיל לרעוד.
אל תשנאו אותי על מה שאני הולך להגיד, אבל אני חייב לומר את זה...
החדר שלו מפריע לי, כל העיסוק בזה עוד מפריע לי
לפעמים אני מרגיש שהוא באמת שם. שהוא קיים. וזה מפחיד אותי.
אני כבר לא ילד קטן, אני לא אמור לפחד, אבל אפילו לפעמים כשאני לבד בבית אני מדמיין שקורה משהו בחדר הזה
עכשיו ביום הזיכרון הכל מאוד טרי אצלי ואני מרגיש צורך לפתור את זה... סיפרתי על כל הרגשות והחששות האלה להוריי.... ניסיתי לרמוז להם אולי לעשות משהו, לפחות לנקות, לסדר, לפתוח את הדלת שתמיד אראה שאין שם אף אחד. אבל הם מאוד כעסו על בקשתי ולא מוכנים בכלל לשמוע על כך.
אני באמת אבוד, מה לעשות? להתעקש? לעזוב אותם? או אולי הגיע הזמן לעבור דירה? אני באמת לא יודע. לא רוצה לפגוע בהם.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025