העולם מפחיד מידי בעיני, לא יודעת כבר אם יש איך לשנות את זה

היי אנשים..
כמה אני מתכוונת לפתוח פה אין לי עוד מושג, ומה אני מתכוונת להשיג מפה חוץ מקצת הזדהות גם אין לי מושג, כי תשובה כנראה שאין ואם יש רוב הסיכויים שכבר שמעתי אותה אלף פעמים לפני.
כמה עובדות לפתוח הכרות בכיף: אני אדם רגיש לטוב ולרע, אני מנתחת כל דבר אפשרי במוח אלף פעם-בעיקר איך התנהגתי, לא מזמן התחלתי אוניברסיטה, אני מכורה למוזיקה וכופה את הפלייליסט שלי על כולם ובטוחה שהוא הכי טוב, אני מנסה כמה שפחות להתבלט ובו זמנית צמאה שיראו אותי(אבל אז אני בטוחה שרואים את הרע) אני מודעת מידי לעצמי ולמה שקורה מסביבי, אני מרגישה יותר בנוח עם כלבים מאשר עם אנשים, עברתי כבר הרבה מאוד פסיכולוגים ומהרבה מאוד סוגים, שומרת על מעגל חברים מצומצם שיכולה לסמוך עליו ובגלל זה קשה לי להיפתח עם אנשים, אני על כדורים פסיכיאטריים, כנראה אנשים לא ידעו שאני הולכת לפסיכולוג או שעוברים עלי דברים עד שמכירים אותי טוב, יש לי שאיפות, יש לי משפחה תומכת, עברתי קשיים ושינויים בחיים וחרם וכל הקלישאות, אני מאשימה ומבקרת את עצמי על כל פיפס, אני דיכאונית וחרדתית
והעובדה הכי חשובה אולי- לא משנה כמה יגידו לי זה יעבור, לא משנה כמה יגידו לי שזה הכל בראש שלי, שיש לי את כל ה״פוטנציאל״ אני תמיד אחזור לצורת המחשבה האוטומטית- אני פשוט לא שייכת לכאן.
כמה זה כואב להגיד מילים כאלה, כמה זה כואב ככה זה מרגיש יותר ויותר נכון. תמיד היו תקופות יותר טובות- אולי כאלה שבהן הייתי קצת יותר מאוזנת ותוססת וכדור אנטי-דיכאון מהלך, תקופות כאלה שמתחתי גבולות, כאלה שהקשבתי לעצמי, כאלה שטסתי למדינה אחרת ראיתי תרבויות והאמנתי שאולי זה עניין של תרבות שלא מתאימה לי, כאלה שהתמסרתי לכוח החברות והמוזיקה והרגש והכתיבה- אבל אז זה תמיד חוזר לאותו מבוי סתום כזה, פתאום הכל מפחיד, הכל שלילי ודרמטי, הכל לא בטוח - והמצב רוח שלי, והחיים שלי כולם כמו פלסטלינה נמתחים לפי איך שהחיים מורחים אותם, ובעיקר איך שאני מפרשת אותם.
אז בגלל זה אני הייתי חייבת להיות מושלמת, שנים רבות, אם לא עדיין. הכל מתוקתק. מבחוץ.
הכל מתחיל ונגמר בזה שאני פשוט לא אוהבת את עצמי, אני משדרת את זה החוצה ואני בטוחה שאני מסתובבת עם פאק בשלטי ניאון שכולם רואים. אני תמיד זקוקה למשענת מבחוץ ולא יכולה להסתמך על עצמי.
אני מרגישה שהחיים אולי יזמנו לי דברים טובים, ואולי לא אבל התחושה הנוראית הזאת בפנים תמשיך ללוות אותי, ההרגשה שאני פשוט טעות מהלכת.
אני כבר לא יודעת אם אני יודעת איך לשנות את זה, ובהפוך על הפוך המקום המפחיד והמאיים שהעולם תפס אצלי במוח זה אולי המקום הכי נוח ומוכר שאני מכירה. או שאולי זאת פשוט המציאות שיועדה לי. לפעמים כדי שיהיה על מה לכתוב צריך לסבול בדרך.
אני צריכה לשנות גישה, אם אני רוצה לשנות את המציאות שלי, אני מסכימה.. הבעיה היחידה שאני לא יודעת כבר מאיפה להתחיל.