מפחד לעשות את מה שאני מרגיש שצריך לקרות, איך להתמודד? למי להקשיב?

לא האמנתי שאי פעם אגיע למצב הזה, שאני מתוסכל מהודעה ממך, שכל פעם אני חושב עליך מתהפכת לי הבטן והכל מתערבל בפנים כמו מכונת כביסה שעובדת קצת יותר מדי חזק, התאבון נעלם כלא היה והרצון לחשוב על דברים אחרים פשוט לא אפשרי.
החברה הכי טובה שלי, ההודעת בוקר טוב שהייתי שולח לך ,הטקס הטפשי הזה שפשוט לא אני, הבן אדם היחיד שאי פעם היה אכפת לי מספיק כדי לעשות את זה ולחכות לתשובה חזרה. העקשנות שלך, החוסר וויתור על הדברים הקטנים תמיד הדהימה אותי.
האי הסכמות שלנו על כל כך הרבה דברים בחיים שאף פעם לא מנעו מאתנו לדבר שעות על גבי שעות, ללא נושאי שיחה ספציפים, בלי שאי פעם היה משעמם. אף פעם לא חשבתי שיהיה בנינו משהו אמיתי, לא שלא קיוותי,בשלב מסויים בחיים שלי, פשוט הרגשתי שיש לי מספיק מהמערכת יחסים שהייתה לנו ופשוט לא הרגשתי צורך ביותר מזה, חיפשתי מישהי תקופה ארוכה וידעת את זה, ידעת שאני מוכן לזה, שיתפתי אותך בכל הדייטים שלי, בכל ההצלחות והכשלונות והקשבתי למה שהיה לך להגיד. תמיד, חשבתי שאת בעדי חשבתי שבתור חברה את רוצה שיהיה לי טוב ואני עדיין בטוח שאת רוצה.
זוכר אותך מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היית שם ברקע, בשלבים מסויימים בחיים פחות, בחלקם יותר.
אני חושב שאני פשוט לא מעקל את זה שזה נגמר, שהפסדתי את טקס הבוקר טוב, שהפסדתי את החברה הטובה שלי שאליה הייתי מתקשר שהייתי צריך נחמה, ההדדיות ביחסים בנינו – אהבה אמיתית בוודאי מרגישה כך.
שברת לי את הלב והכי כואב שפשוט אין בי יותר אמון, אני מרגיש חצי בן אדם רק מלחשוב על זה, מאוכזב מעצמי כל כך, הבן אדם שהכיר אותי הכי טוב לא חושב שאני מספיק, אני יודע שהבאת המון סיבות אחרות אבל אנחנו מכירים כל החיים, הסיבה האמיתית לא צריכה להאמר בקול כדי שאדע שהיא קיימת. ניסיתי לעקל את זה, את התחושות ואפילו התחלתי להרגיש שאני חוזר לעצמי אבל כל הודעה שוברת אותי מחדש ומחזירה אותי לשיחה הזאת ששינתה לי את החיים ופתחה לי את העניים כל כך חזק.
החברים לא מבינים אותי, חלקים אומרים אל תדאג, זה יעבור. חלקם אומרים שעדיף לנתק קשר, אבל לאבד אותך יותר קשה מכל דבר אחר, מכל קשר, מכל פרדה. אבל הלב שלי נקרע לחתיכות, הם לא יכולים להבין את התחושה, את החוסר אונים, את הדכאון שנופל עלי שהמחשבות עליך רצות לי כל הזמן בראש בלופים, שאני משחזר את הרגעים ששינו הכל, את השאלות ששאלתי – אם רק הייתי יותר נאמן לערכים שלי ולא נותן למוח שלי להטעות אותי ככה.
אני לא שונא אותך, אמרת שאת רוצה לנסות וניסינו. אני פשוט לא יכול לחזור אחורה, לא יכול לשכוח וגם אם כן איך אוכל להסתכל לך בעניים ולהגיד בלב שלם שזה מאחורינו?
איך אני אמור להגיד לך שאני פשוט לא יכול יותר? לא מסוגל? לא רוצה? רוצה לשכוח. רוצה שהזמן יעשה את שלו ואת לא נותנת לחיים להמשיך, קושרת אותי לאדמה והצעדים כבדים כל כך, לא מרפה ויודעת שלא אשקר לך לעולם.
השארת אותי מול מראה מלאה בסדקים, מסתכל על עצמי מחולק לחתיכות עם קווים ברורים שנגרמו מהאדם שאותו אני הכי אוהב.

שבור לב, בוכה.