עוד יום הולדת לבד, החיים כלפיי רעים ואני בודדה, למה הטובים תמיד סובלים?

שלום
\ היום ה30.8.19 חוגגת יום הולדת 21 אני שופכת את ליבי והמשאלה שלי שתקראו עד הסוף
21 שנה שאני לבד, אין לי חברים, אין לי אף אחד בעולם
ההורים שלי רבים כל הזמן ואחי חולה לכן התשומת לב שלהם תמיד הייתה כלפיו
רע לי, אני רוצה פעם אחת לשמוע מזל טוב מבן אדם, רק לשמוע מזל טוב וברכה טובה
למה אני בחיים לא חגגתי יום הולדת? למה? (חוץ מגיל 10)
אני כותבת את זה בדמעות אחרי שלא בכיתי שנה אולי.. אבל נמאס לי להיות חזקה
קשה לי, אני בודדה ואין לי עם מי לדבר.. מכיתה א עד יב עשו עליי חרמות
מה לא עשו לי? פתחו עליי קבוצות ווצאפ, עברתי התעללות פיזית מבחור מסוים בכיתה ז'
יום אחד גם 3 בנים בכיתה ח' פוצצו אותי מכות וכולם הסתכלו וצחקו, והמורה התעלם ממני
היו עושים כלפיי גם אלימות מילולית וזה גם היה בעיקר מהמין הגברי
עברתי בתי ספר ובשום מקום לא התקבלתי בחברה לא משנה כמה ניסיתי
אתם תגידו לי לכי לחוגים לחדר כושר וכו'. אני בחדר כושר כל יומיים, שום דבר מאשר גברים שמצלמים את עצמם לאינסטגרם וזקנות על ההליכון.. אפילו לחייך אני מנסה לאנשים ולא מסתכלים עליי
אני גם גרה במקום די מבודד ופריפריאלי. ואין לי רכב לצאת לכל מיני מקומות חדשים
אני במצב שפשוט מיואשת. אני כבר לא יודעת מה לעשות
אני עוד לא התחלתי לדבר על חוסר הנסיון שלי עם גברים, בגיל 21 אפילו לא היה לי חבר, התנשקתי פעם אחת בחיי ואחרי הפעם הזאת קיבלתי הודעה בטלפון מהבחור שאני שווה כלום ושום דבר,חברה שלו בגדה בו והוא חיפש לנקום, ככה סתם. בלי להבין אפילו מה קרה הוא הוציא עליי עצבים ואמר לי כמה שאני מכוערת וטיפשה שהאמנתי שאחד כמוהו יסתכל עליי .. ושכל הנשים אותו הדבר ואז עשה לי חסימה בווצאפ
ימים בכיתי בגלל זה עד שהתגברתי. מאז עברו שנתיים ואין לי שום מגע ושום דבר עם גבר ואני כלכך כמהה לתת אהבה ולקבל חיבוק וכתף תומכת מגבר וגם אחרי מה שעשה לי לא איבדתי תקווה עד לפני כמה חודשים שנמאס לי

למה למה למה? למה זה מגיע לי? תמיד הייתי מצטיינת בהכל- תלמידה מצטיינת, פטרו אותי מהצבא אבל הלכתי והתנדבתי ונתתי מעצמי בזמן שיש כאלו שמנצלים את זה לטובת לעשות כסף וכאלה דברים ואני העדפתי לתרום, עובדת מצטיינת, בן אדם נאמן אני מוכנה לתת מעצמי כלכך הרבה בשביל בן אדם גם אנשים שפגעו בי אני תמיד עזרתי להם בשיעורי בית, בפסיכומטרי, הכנסתי אותן למקומות עבודה שווים ונתתי מעצמי, אף פעם בחיי לא החזרתי לנערה שהתעללה בי, תמיד שתקתי. לא קיללתי בחזרה - בעולם תקין אני הייתי אמורה להיות מוקפת חברים עם האופי שלי.
אבל למה תמיד אני לבד??? זה פשוט הגורל שלי?


אני כלכך מרגישה אפס מאופס, כולם באינסטגרם חוגגות יום הולדת חברות שלהן עושות בלונים ועוגה וקונות להן טיסה בכדור פורח, שבוע יום הולדת עושים להן!!מסיבת הפתעה!
חבר שלהן מפתיע אותן בזר פרחים ועוגה עם הקדשה ומה איתי? החלום שלי זה לקבל זר פרחים מגבר! אני כלכך צמאה לאהבה הזאת ואין לי כוחות יותר להרגיש כלכך ריקנית ובודדה
הכל כלכך נוצץ אצל כולם, איך הם מצליחים בעולם הזה ואני לא?
אני אפילו מזל טוב לא מקבלת מאף אחד חוץ מההורים שלי..

אני תמיד אמרתי לאנשים מזל טוב וקניתי מתנה כשהיו לי מעט חברות בתיכון ואותי כולם שכחו.

הבנתי שיש דבר כזה גורל, כמו שילד בן 8 שלא עשה כלום בחיים חולה במחלה סופנית ומת והוא לא עשה דבר רע - הגורל מר אליו, הרי למה זה לא קורה למחבל או איש רשע? למה לילד תמים שלא עשה דבר רע בעולם.??
וכמוני כמו הילד הזה, כמה כמיהה וכמה רצון יש לי לסביבה חברתית אמיתית. לזוגיות אמיתית
וכמה אני מוכנה לתת מעצמי- וגורלי נגזר להיות אדם טוב ולבד.

אל תייעצו לי אפילו..
אני הבנתי שזה הגורל שלי ושזה פשוט בלתי ניתן לשינוי, נמאס לי להלחם בגורל