הדת הרסה לי את החיים

שמי דניאל (בדוי). בן 27 כיום. הסיפור שלי מתחיל אי שם בשנת 2008, בגיל 16.
הייתי ילד טוב ובריא נפשית עם חיי חברה והכל היה פחות או יותר בסדר...
הדברים התחילו להסתבך, כשסבתי מצד אמי נפטרה, בדיוק דוד שלי התחיל תהליך של חזרה בתשובה קיצונית,
דבר שהוביל לגירושיו בעקבות אי הסכמתה של אשתו לחיות עם אדם חרדי פתאום. הדוד התגורר לבד עד לתקופת נישואיו השניים והיה מתארח אצלנו בשבתות במשך כל אותה תקופה.

באותם ימי שישי, הוא היה מטיף לנו על משמעות החיים ממבט עיניה של היהדות, הלכותיה ומצוותיה של התורה, וכל דבר נוסף שלמד היה משתף אותנו סביב השולחן,
הוריי שהיו משפחה מסורתית שחוץ מכשרות וקיום מסורת החגים לא שמרה דבר. אבא שלי בהתחלה התנגד לדרך שלו, הדבקות לזרם החרדי, הלא עובד והסוציומט.
אני זוכר ויכוחים קשים ביניהם כל יום שישי, אבל בסופו של דבר זה טיפטף וההורים שלי מצאו את עצמם אחרי חצי שנה, כבר שומרים שבת ומתחזקים לאט לאט בקיום המצוות.

באותו זמן, הושפעתי גם מהחשיפה של ההורים שלי לדת, והודות לתכונת הסקרנות שבי, מצאתי את עצמי מבלה שעות על גבי שעות אחרי בית הספר לומד המון דברים על היהדות, ובכלל על החיים,
עוד מידע ועוד פיסת מידע, והאמת לנער בן 16, תמים, זה דיי קסם. כל הרעיון שקיימים דברים אחרי המוות או ממה שנראה לעין, עולם הבא, שכר ועונש, תפיסת החיים הכל-ורוד "הכל לטובה",
ועוד מיתולוגיות שונות מלוות בהוכחות לוגיות פשטניות. קנו אותי. היום אני לא יודע איך קניתי את זה. אולי בגלל שחונכתי לחשיבה ביקורתית-חופשיה או אולי שזה היה פתח עבורי לברוח מהמציאות.
באמת שלא יודע. התחלתי למצוא את עצמי גם מתחזק וחוזר לשורשים שלי.

וכמו אפקט כדור השלג, זה התעצם מחודש לחודש באופן מסחרר, הזנחתי את הלימודים,
הייתי מגיע עם כיפה לבית ספר, מתחיל להיבדל מהחברים שלי, הולך לשיעורי תורה אחרי צהריים ומבטל כל בילוי אחר. ובגיל 18 מצאתי את עצמי נכנס גם
לישיבה חרדית אופיינית לחוזרים בתשובה וזה הודות לרצון לדקדק בהלכה ולהיות יותר ויותר דתי. כי מי שדתי יותר הרי קרוב יותר לבורא עולם ונחשב צדיק יותר.
כמובן מבלי לחשוב על ההשלכות של המעשים שלי, חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון ואלוהים לצידי.
חייתי בעולם שבו אתה כבר לא רואה כמעט שום דבר חוץ ממה שכתוב בהלכה. זה גרם לי להתרחק מהחברי הילדות שלי, וטיפה מהמשפחה שלי שגם התחזקה אבל לא ברמה שלי.

את הכניסה לישיבה בגיל 18 עשיתי על ידי דחיית שירות צבאי על הסדר מעמד ישיבתי, והלכתי לישיבה לחוזרים בתשובה, ולמדתי שם כשנתיים.

בישיבה, מצבי הרגשי החמיר, להיות סגור בין 4 קירות רוב היום, ללמוד בספרי התלמוד במשך רוב שעות היום בצורה אינטנסיבית בסביבה רועשת מאוד.
הרגשתי לאט לאט, שאני רוצה לברוח מכל זה, זה יותר מדי בשבילי, זה לא דרך חיים, הדרישות הרבניות התובעניות, התחרות בין התלמידים להתקדם בין הכיתות, הראה לי שהיא לא שונה מכל מוסד כזה או אחר, כולם מקנאים אחד בשני,
אף אחד לא שמח בשמחת השני אם הוא מתקדם וטוב לו. הטבע האנושי קיים ובועט בכל מקום. לא היה לי טוב שם, והייתי בכמה ישיבות, הבנתי שהממסד הרבני, לא מתאים, לא ידעתי מה לעשות, לאיזה מסגרת ללכת.
אמרתי לעצמי שאין ברירה אחכה שאתחתן ואהיה אברך, ואז אולי הדברים יסתדרו. וזה עלה לי ביוקר...

בחודש מאי 2012, קיבלתי התקף פאניקה, הרגשתי את כל העולם מתמוטט, דפיקות לב מואצות, פחד נוראי, הרגשת נימול בגוף, סחרחורת ותחושת שיגעון.
הופנתי למיון, לאחר בדיקות שנשללו דברים רבים, אובחנתי כלוקה בהפרעת חרדה (חרדים= חרדה חח).

מאז החיים שלי כבר לא היו אותם ימים, לא יכולתי להמשיך ללמוד בישיבה, בגלל התקפי החרדה שפקדו אותי. והראש ישיבה סילק אותי מהישיבה.
אף אחד מהחברים בישיבה, לא התקשר לשלומי, אף אחד לא חיפש אותי. כאילו שמעולם לא הייתי שם. וכל זה קרה הודות לכדור השלג שהתעצם מאז שהתחלתי עם כל החרא הזה שנקרא 'דת'.
במשך השנים 2012-2013, הייתי בבית, לא מצליח להסתדר במקומות עבודה, בן 21, לא מוצא את עצמו. לקח לי בערך שנה וחצי להתייצב נפשית. והצלחתי רק בכ-60%.
אמרתי לעצמי שברגע שארגיש טיפה יותר טוב, אתגייס לצבא. אני לא שונה מאף אחד ולא טוב מאף אחד (סוף סוף שינוי בתפיסה לטובה בניגוד לתפיסה החרדית שחייתי בה).
קצת כאב לי המחשבה שאתשחרר ואתחיל את החיים בגיל 24. אבל זה מה יש. אני אוכל את מה שבישלתי.
התגייסתי לצבא, ושם קבעו לי 45, וגלל הפרופיל הנפשי שנקבע לי , לא יכולתי לעשות הרבה, ושירתתי בלשכת הגיוס. עבדתי עם מלשב''ים
השירות הצבאי מאוד עזר לי, הוא עזר לי להתייצב לגמרי וגם עזר לי מאוד לרכוש קצת חברים לאותה תקופה ולטשטש את תחושת הבדידות באותו זמן.
אומנם בפועל ידעתי שיכלתי לתת יותר ולתרום יותר אלמלא החרא שעברתי ואת טעות חיי שעשיתי ללכת לדת.
חשוב לציין שנשארתי דתי למרות כל מה שקרה בצבא, וזה לא מה שגרם לי לחזור בשאלה, מה שגרם לי להיות אתאיסט, היה האנשים שהכרתי בצבא,
ניהלתי ויכוחים איתם, רק הפעם הייתי יותר בוגר ועם יותר חשיבה עצמאית, ובשילוב של מחקר עצמאי מחדש, הבנתי שהכל שקר.
גם בבית הספר ניהלתי ויכוחים עם חברים, רק המוח שלי היה Late-Blommer, בכל מה שקשור ליכולת הסקת מסקנות, ולא הצלחתי לראות את מה שהם רואים.
כמובן שכעסתי על עצמי שלא הקשבתי להם, שחזרתי בשאלה בצבא.

כשהשתחררתי מהצבא בגיל 24, אמרתי לעצמי שאני מתחיל מחדש, אחסוך, אטייל אנקה את הראש ואלמד משהו.
אבל אתה מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. חוק מרפי פשוט החליט לקחת אותי אישית, וכשהשתחררתי, הופיעה לי הפרעה בעיניים, שעין ימין שלי כל הזמן דומעת,
זה היה כל כך מציק, והסיבה לזה היא תורשתית, לאמא שלי היה את זה בגיל צעיר והיא סידרה את זה בניתוח. כמוה כמוני קבעתי ניתוח ולא נתתי לזה להטריד אותי.
אחרי הניתוח, הבעיה הוסרה, אבל משהו אחר קרה. עין ימין אומנם הפסיקה להדליף דמעות אך התחילה לפזול לי. מסתבר שחומרי ההרדמה + ההתעסקות עם העין,
פגעו באחד השרירים של העין, וגרמו לה לאבד את היכולת להתפקס, אחד השרירים נחלשו פשוט.. אם הייתי רוצה להתפקס, העין לא היתה מספיק חזקה, והיתה מתחילה לפזול פנימה..
ולנתח את זה זה אפשרי, אבל התורים לניתוח ארוכים מאוד, וכוללים הרבה בדיקום טרום-ניתוח. כך למעשה בליתי שנה וחצי נוספות מתעסק בחרא הזה עד שלבסוף נותחתי והבעיה נעלמה.

הבעיה ששוב במשך שנה וחצי, לא יכולתי להתחיל את החיים, לא יכלתי להירשם ללימודים, כי לא הייתי מסוגל להתפקס על הלוח ולראות מה המרצה רושם ומלמד בבירור.
הלימודים נדחו. חברים חדשים היה לי קשה למצוא בגלל שאין יותר מסגרות. המסגרת האקדמית נדחתה בגלל הבעיה, וגם בעבודות שעבדתי האנשים היו לא סימפטיים ולא התקרבו בגלל הבעיה שלי.
אומנם הספקתי לטייל קצת בחו''ל ולהפוך ליותר ויותר אתאיסט והבנה שהדת פשוט הרסה לי את החיים.

בגיל 26 נותחתי והתחלתי מהר מכינה אקדמית. והתחלתי רק בגיל 27 ללמוד. אחרי שהחיים דאגו לעכב אותי עד כמה שאפשר. ולחבל בכל אפשרות ליצור לעצמי חברים חדשים או בניית תשתית כלכלית כלשהי.

המסר שלי, שדת זה אופיום להמונים, ואנשים מאמינים באלוהים בגלל חולשה אנושית. מי שהיה לו רע בחיים לא בהכרח אומר שיהיה לו אח''כ טוב, ומי שהיה לו טוב לא בהכרח אומר שמרפי יבקר אצלו.
החיים זה שרשרת פיצוצים של מאורעות, הדף של גירוי תגובה, ואם לא חונכת על ידי ההורים שלך לחשיבה חופשיה וביקורתית-אתה מתישהו תנוהל על ידי 'אמיתות' שישעבדו אותך ויעקמו לך את החיים.
אני נושק ל-30 ואני מרגיש שהשנים היפות של החיים שלי בזבזו על מאבק בריאותי ונסיונות כושלים לחזור לדרך הישר אחרי העקומה של הדת. ולא ממש הלך לי. ממש פסימי ולא יודע מה הלאה מכאן.