תקופה ארוכה שאני מרגיש לבד, מרגיש רק כאופציה ב' או אפילו ג'.
כמה ארוכה? מעל שנה.
הדבר הזה משפיע עלי המון, ירדתי במשקל עשרות קילוגרמים..
למרות שאני מרגיש רק אופציה ב', אני עדיין נותן את כל כולי ויותר לאנשים שחשובים לי.
בתמורה? אני לא מקבל יותר מידיי.. לא שאני מחפש את התמורה
מחפש רק יחס וחברות אמת, מה שלצערי בכל שנותיי לא הצלחתי להשיג.
אני מדבר על מה שמפריע לי גם עם אלה שמפריעים לי, אבל אכשהו אני יוצא אשם.
לחלק מהם איבדתי כל אמפתיה, כי אצלם אני מרגיש שאני אפילו לא עדיפות אחרונה, ברמה של לא יעשו כלום בשבילי, בעוד שלאחרים יקריבו את עצמם..
אני נשמע פרנואיד אבל זה נכון, אני מרגיש לא חלק... לא משנה מה וכמה אתן מעצמי
נמאס לי מהתחושה הזו, נמאס לי להרגיש בצד..
נמאס לי ש"שוכחים אותי" או שלא חושבים עליי , אני תמיד מנסה לדאוג שיהיה טוב לכולם אבל מרגיש שאף אחד לא מנסה שיהיה טוב לי.
נע בעולם בדיכאון תמידי, מרגיש צורך בחום, יחס ואהבה
קשה לי ולא כיף לי, אני לא מצליח להתרכז בעבודה שלי ולעשות את המוטל עליי בגלל רגשות הבדידות..
אכשהו כל פעם אני סולח ונותן הזדמנות נוספת , כי האנשים באמת חשובים לי..
אבל עמוק בפנים אני כנראה מבין שזה אף פעם לא ישתנה, שאני תמיד אשאר עדיפות ז', שאני זה שתמיד אקריב מעצמי בשביל החברות
אבל עבורי לא יעשו כלום..
הלוואי שהייתי יכול לחזור להיות לבד בלי להרגיש את הבדידות הכואבת והחודרת הזו, שונא את הרצון שנוצר בי לקחת חלק במקום שכנראה לא רוצים שאקח בו חלק...
אין שבוע אחד שלא היה לי בו לפחות יומיים שהייתי עצוב על סף דמעות, בלי יכולת לתפקד..
עצוב על מר גורלי, ואז אני משכנע את עצמי שאני רק מדמיין וחוזר חלילה...
תודה למי ששרד וקרא עד לפה..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות