אני לא פריק, אאוטקאסט, חנון או לוזר כלשהו שמציקים לו כל הזמן בבית ספר
ועדיין אני מרגיש כמו הלוזר הכי גדול בבית ספר שלי.
כולם נמצאים בחבורות המגניבות שלהם, עם החברים המגניבים שלהם, שעושים דברים מגניבים כל הזמן ומזיינים את החברות המגניבות שלהם
ובינתיים הנה אני, יושב בבית ולא עושה כלום כמעט כל החופש. יש לי חברים, אבל הם לא מגניבים בכלל. כולם בבית ספר שלי מסתכלים עלינו מלמעלה.
הם כל לילה הולכים ועושים סמים ושותים ודופקים את הלילה וגם את היום, ואני רק מסתכל מהצד בקנאה.
אני יודע שתכתבו שלעשות סמים ואלכוהול זה לא קול וזה הורס תבריאות וכל זה... זאת לא הנקודה שלי.
הנקודה שלי זה שהם באמת מחפשים ריגושים ומוצאים אותם, הם מצליחים להתנהג כמו המתבגרים בסרטים, אני רק חולם על זה. שוב, אני לא חנון על או מישהו שמרחמים עליו, ובכל זאת אני מרחם על עצמי שאני לא הם.
הלוואי שהייתי יכול פשוט לשנות את האישיות שלי, לזרוק את החברים הנוכחים שלי וללכת להיות איתם, ושהם באמת יקבלו אותי, אבל זה אף פעם לא יקרה, הם כבר רואים בי את מה שאני רואה בי, לוזר.
אני יודע שגם החיים שלהם לא דבש, אני לא נאיבי, אבל חיי החברה שלהם זה הדבר היחיד הגדול שחסר לי בחיים שלי, אני כל הזמן חושב על העובדה שאין לי את החיים האלה, כל.הזמן. זה לא עוזב אותי, והעובדה שאני לא מצליח להשיג את החיים האלה עוד יותר דופקת אותי. למה אני לא יכול להיות כמוהם? מה אין לי שיש להם?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות