בעוד שבוע יש לנו 4 שנים ביחד, לחתוך? להמשיך לקוות לטוב?

שלום, אנסה לקצר כמה שיותר,

ביום שישי הבא יש לי ולחבר שלי 4 שנים ביחד,
חשוב לציין שההתחלה שלנו הייתה יחסית יפה, היינו יוצאים לטייל כמעט כל שישי/שבת, הוא היה מאוד אכפתי ויצרתי פעם, היה מפתיע אותי בהפתעות נעימות ואני אותו..
כמו בכל התחלה שהיא יפה ומעניינת..ערמות של אושר והתרגשויות באוויר, ניצוצות בעיניים...תמיכה אחד בשני.. אהבה.

היום זה לא.
לפני כחודשיים הוא עבר טראומה שאיימה על חייו, כמה פצעים פיזיים וסדרה של שברים שמונעים ממנו לתפקד ולעשות פעולות יומיומית פשוטות.

הוא מגיע ממשפחה גדולה, 5 אחים גדולים, הוא הצעיר והכי מפונק מבינייהם.
אני מגיעה ממשפחה שזרקה אותי עוד כשהייתי בת 8, בת יחידה, עברתי משפחות אומנה ופנימיות עד גיל 17, בעלת נפש קצת יותר חזקה אך שברירית.

ההבנה שלנו שונה, לא משנה כמה שהוא ינסה להבין את הבדידות שלי, זה אף פעם לא מרגיש לי שהוא באמת מבין ומעקל את המצב שלי.

הוא בן 30, אני בת 25.
הוא שף, אני סטודנטית לאדריכלות.
באנו מאותו תחום, שניינו היינו טבחים פעם, שניינו מבינים את המשמעות של עבודה קשה.

אנחנו חיים מהיד אל הפה, כבר שנה וחצי.
כשאני אומרת "מהיד אל הפה" הכוונה שיש הרבה ימים שאין אוכל לא במקרר ולא בארונות, אין מה להכין לאכול, ואין אפילו 8 שקל בשביל לקנות קילו אורז.

היום היה השיא ששבר אותי, לא הצלחתי להפסיק לבכות במשך שעות ואני מבולבלת.
יצאנו לטייל במקום שהוא תמיד אהב, אפשר לאמר שנהנינו.
כשחזרנו, עם האוטו, הוא היה שיכור, אני הייתי פיקחת, ידעתי שעדיף לי לנהוג, אפילו אמרתי לו את זה, אבל הוא לא הקשיב. הוא נהג כמו משוגע והלחיץ אותי נורא, חששתי לחיי. בהתחשב לעובדה שהוא עבר תאונת דרכים לפני חודשיים.

הוא צעק כל מיני דברים בזמן הנהיגה שלא כלכך הצלחתי להתרכז במילים אלא רק בטון שלהם....קשה לי כשצועקים עלי, אני ישר משתתקת ולא מצליחה להקשיב למילים אלא רק לטון הצעקה, טראומה מאז ילדותי, שאני צריכה לטפל בה אבל כרגע אין מספיק זמן וכסף בשביל לעשות זאת.

החיים שלנו כבר לא יפים כמו שהיו פעם, אין לי תמיכה נפשית ממנו, למרות שיאמר לזכותו שבזכותו אני ממשיכה ללמוד את מה שאני לומדת, אני שילמתי על הלימודים, אבל הוא זה שהביא כסף הבתה עד לפני חודשיים. למרות שבחודשיים האחרונים אני זאת שקורעת את התחת כדי שיהיה מה לאכול וכדי שאוכל להמשיך ללמוד.

אנחנו כבר לא יוצאים לטייל, היום היה מין יום "מיוחד" שאולי יעזור לעורר משהו..
כבר אין לי תשוקה אליו כי אני לא רואה אותו בתור גבר גברי שיגן עלי ויתן לי ביטחון, מאז התאונה, הוא כל הזמן בבית, רואה טלוויזיה(מסך מטומטם שאני כלכך שונאת כי הוא מבזבז את הזמן ומכניס אותך לבועה בשביל להיעלם מהעולם לכמה רגעים) הוא בקושי עושה משהו, לא עוזר לי בכלום ושום דבר שקשור לבית, לא בכביסה, לא בסידור וניקיון, לא בלנסות להעסיק את עצמו.

ואני רודפת אחרי עצמי, עכשיו בתקופת מבחנים. הלימודים שאני לומדת מאוד אינטנסיביים, אני יכולה להגיע ל16 שעות עבודה על פרוייקט ביום בכיף, וזה עדיין לא יספיק, עובדת כדי לפרנס, מנקה את הבית בכל רגע פנוי, מסדרת, קונה אוכל כשמתאפשר, מכינה אוכל ... כל הדברים האלה לוקחים המון זמן מתוך 24 שעות בודדות שיש לי ועוד צריך לישון, אז אני כבר שנה ישנה מקסימום 4-5 שעות כדי להספיק כמה שיותר.

קשה לי.
קשה לי לתמוך בו ולעזור לו בזמן שאף אחד לא עוזר לי ולא מעודד אותי.
אין לי מאיפה לקחת אנרגיות כדי להמשיך, אני מרגישה אבודה.
אין לי חברים כי אני כל הזמן עסוקה בלימודים ובעבודה ובבית.. אני מרגישה כאילו אני אמא שצריכה לדאוג לילד שלה כל הזמן.
אני לא יודעת כבר מה לעשות.
המחשבה הזאת על להיפרד ממנו רצה לי בראש כבר תקופה ארוכה... משהו כמו שנה, זה התחיל כי לא התרגשתי מוערכת מספיק, אני חושבת שכל מה שאני עושה, אני עושה באמת מהלב, והמינימום זה להעריך קצת את הזמן שאני משקיעה בעשייה הזו, אבל זה לא קורה.

אני באמת מרגישה אבודה ומיום ליום אני לא רואה טעם לחיים למרות שאני מנסה להחזיק את עצמי בכל הכוח..
אני אפילו לא יודעת איך לגשת לדבר איתו על כל מה שעובר עלי... כי בכל פעם שאני מנסה לקצת לרמוז לו על זה שקשה לי עם המצב הזה...הוא מתחיל להתעצבן ולצעוק ואני לא יכולה לשמוע צעקות...

יש עצות כלשהן...?

סליחה שחפרתי...