מרגישה מתוסכלת, אני לא אגיע לשום מקום בחיים. חייב לשאוף גבוה בשביל להיות מאושר?

היי, תודה שנכנסתם
מי שמכיר התחלתי לראות את הסדרה "דור ה-Y" של כאן, מה שגרם לי לחשוב הרבה על עצמי ואיפה שאני עומדת.
בזמן האחרון אני מרגישה תחושת תסכול. לא תחושה של החמצה, אלא תחושה שאני אחמיץ.
אני תמיד מנסה להיות הכי מאושרת שאפשר - להנות מהדברים הפשוטים בחיים. לא לחפש כל רגע ריגוש כי השלמתי עם זה שהחיים שלי לא כל כך מעניינים - וגם הבנתי שזה לא כזה נורא. אני רואה את חברים שלי, תמד מחפשים ריגוש רגעי, כי הם לא יכולים להישאר לבד עם מחשבותיהם. פעם הייתי נורא מתוסכלת מזה שאני משעממת. עכשיו הרבה פחות, ואני שמה לב שזה ההבדל ביני לבין שכבת גילי. אני לא שואפת גבוה ואף פעם לא שאפתי, כי אני אוהבת להנות מהדברים הקטנים.
אבל אני מפחדת שאני לא אגיע למקסימום שלי בחיים.
אבל אני יודעת שעם בינוניות לא מגיעים רחוק.
אבל אין לי שאיפה של להגיע רחוק. האם זה ככ גרוע?
אני כן רוצה לעשות משהו עם השכל שלי. אני יודעת שאני חכמה ושיש לי ראש, ואני לא עושה איתו כלום. אני כן רוצה להשתמש בו, אבל אני לא מרגישה שאני באמת יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אני תלמידה בינונית, לא שואפת גבוה כי אני לא רואה את ההבדל בין ציון 70 ל-90.
להרבה מסביבי כבר יש שאיפות, תוכניות לחיים. הם הולכים ל-5 יח"ל ומרחיבים פיזיקה, כי הם יודעים שזה מה שהם רוצים לעשות בחיים.
אני לא רוצה להגיע לגיל 40 ולהגיד "למה לא לקחתי את עצמי בידיים? למה לא עשיתי משהו עם השכל שלי?"
מאוד קשה לי ללמוד. קשה לי לשבת על התחת ולהבין דברים. קשה לי להקשיב לאורך זמן, ולעשות מטלה לאורך ממושך.
אני מפחדת שאני אהפוך לאמא שלי. אני מאוד דומה לה בכל כך הרבה אופנים בחיים. הא הייתה מאוד אינטיליגנטית, אבל היא לא עשתה עם זה כלום. בגלל נסיבות שונות (חלקן טכניות) היא לא הלכה ללימודים גבוהים. היא עקרת בית.
אבא שלי הוא ההפך המוחלט מכך. הוא גם מאוד חכם, אך הוא ישב ולמד - כי זה מה שהוא אוהב. הוא כל הזמן מנסה להחדיר בי מוטיבציה שאני אעשה עם עצמי משהו. מצד אחד אני מאוד שמחה שהוא מאמין בי, מצד שני, אני מפחדת לאכזב אותו; ואת עצמי.
חייבים להשקיע כדי להיות מאושר?
אני לא מדברת על עושר. אני לא רוצה להצליח. אני רק רוצה להיות מאושרת; ולמצוא את היעוד שלי.
תודה על הקריאה