שונא את עצמי, איך שאני נראה ונשמע ואת החיים בכללי - איך יוצאים מזה?

היי,אני בן 16 וואלה אני חושב שעדיף מותי מחיי באמת... בגיל 4 ההורים שלי התגרשו ועדיין הייתי בקשר עם אבא שלי אבל לאט לאט הוא והמשפחה שלו התחילו להיות שיפוטיים לגבי, וגם הוא ניסה להסיט אותנו נגד אמא שלנו והם רבו המון ... למשל ברחנו מאבא ואמא הפילה לו את האופנוע.. או שאבא מתעצבן על אנשים כל הזמן ועלינו בצורה מוגזמת...
בכל מקרה בגיל 13 התחלתי לנתק איתו את הקשר...
ה3 שנים האלה היו הקשות בחיי באמת , עם הזמן התחילו לי חרדות על המשפחה שלו שהם בטוח חושבים שנדפקתי ואיתו ובגיל 14 אפילו עברתי לגור עם סבתא שלי לשנה ...
לפני שנה חזרתי לגור עם אמא אבל אני גם חושב שהיא לא בסדר ... אני ממש דומה לה ונשמע כמוה ולפי דעתי נראה אפילו קצת נשי... יש אנשים שאומרים שאני נראה טוב אבל אני ממש לא חושב ככה...
טוב אז ממש נהיה קשה לי עם החרדות האלה והדבר היחיד שמחזיק אותי זה החברים שלי...
אבל פתאום אני מתחיל להסתכל עליהם ולהגיד "וואו איך בא לי להיות הוא" כזה שלא גדל ככה ויש לו אחים גדולים ויש לו נחת ונראה טוב נשמע טוב והבעיות הכי גדולות שלו זה משחק כדורגל (אני מכיר את חברים שלי)

בכל מקרה התחלתי לראות את החיים שלי כמעין הקרבה אפילו.... כאילו שאחד מכל כמה ילדים חייב לגדול ככה ולהידפק כדי שכל השאר יוכלו לחיות אחרת... אבל באמת שאני לא יכול יותר לחיות ואין ברצוני לחיות .. אתם בטח "תאמרו כל החיים לפניך"
אבל אני מעדיף שהם יהיו מאחוריי . חברים שלי שמים לב שאני עצוב ואני אומר להם " אה זה בגלל הריטלין" למרות שאני חושב שהם יודעים שמשהו לא בסדר איתי.
בקיצור עד עכשיו הייתי בגישה של אל תשים זין על אבא והמשפחה שלו אבל אני הבכור גם המשפחה ועוד לא הייתה לי חברה ואני מרגיש שאני לא יכול לחיות ככה אם היה לי אח גדול או אחות גדולה אז כן הייתי יכול ... אבל בחיי כל מה שאני רוצה זה להיות מישהו אחר באמת... מישהו שלא חייב לעשות את זה מישהו שיש לו אבא בבית (ונורמלי) או מישהו שיש לו אח או אחות גדולה .
השנים האלה עברו עם החרדות התמידיות האלה תמיד אבל יש תקופות שיותר ויש שפחות...
בכל מקרה לא הייתי מאחל את זה למי שאני הכי הכי שונא...
אני נשבע מישהו אמר לי בבית ספר "אני יכול לראות את הכאב שלך בעיניים ". אני אמרתי לעצמי שעוד שנתיים בצבא אני כנראה הולך לסיים את זה עם רובה אבל אני לא חושב שאצליח להגיע להגיע לעוד שנתיים ככה , בכל זאת אני חושב שלמרות שמתישהו אהיה חייב לעשות את זה אני יפחד ואמשיך לסבול ...
שונא את את החיים שלי באמת ואני מסתכל על כולם שהם באמת נהנים ובורכו בחיים ואני חוזר למקום הזה
אני באמת לא מרגיש שאני נראה כמו גבר כי אני יותר מדי דומה לאמא שלי ונשמע כמוה (יש לה קול נמוך של בנות כזה) ואת אבא למרות שהפסיכולוג שלי קבע איתו פגישה משותפת אני לא מסוגל לשמוע את הקול שלו...אני מרגיש אשם באיזהשהוא מובן שנולדתי להם. אני כל הזמן חושב על העתיד שלי כאילו מי תרצה מישהו עם בעיות כאלה ? ודברים כאלה . רוב החברים שלי יש אחים גדולים והם יפים ויש להם קול שהייתי חפץ בו והבעיות הכי גדולות שלהם הם החלום שלי לבעיות כאלה . תודה שקראתם עד לפה. מעריך את זה באמת שכן. הייתי חייב פשוט לכתוב את זה...