בוכה כל יום בגלל המצב החברתי בתואר, האם לנצח אהיה בודדה?

אני שנה א' בתואר ומוצאת את עצמי מתעסקת כל הזמן במצב החברתי שלי.
אני תקועה בין שני "אני"- מצד אחד אני יודעת שאני לא בנאדם כזה חברתי בליבה שלי, חברה חשובה לי פחות מאחרים, והאינסטינקט הראשוני שלי זה להימנע מסיטואציות חברתיות. אולי בגלל חווית היסודי והתיכון, בהם הייתי בודדה במיוחד.
מצד שני, מאז שהתחלתי את הלימודים, אני נלחמת בדחף הזה חזק, כי באיזשהו מקום כן חשוב לי שיהיה לי אנשים "שלי", שאני לא ארגיש בודדה, וחשוב לי מאוד להיות כמו כולם, לא להיות חריגה. אז אני באמת משתדלת בלי הפסקה ליצור קשרים ולהיות חברתית.

אני מרגישה ששאר האנשים בתואר פשוט לא רואים אותי, או אולי מריחים ממני שאני לא בנאדם שכדאי להתחבר אליו. הייתה מסיבה מחלקתית בתחילת השנה, הרגשתי פשוט כאילו אני שקופה. אף אחד שם לא הכיר אף אחד ובכל זאת אנשים ממש התעלמו ממני כשדיברתי.
אני בנאדם עם באמת הרבה מודעות עצמית. אני מתעניינת ושואלת שאלות ומתחילה שיחות, אני ממש חרדה מלהיות מציקה ונמנעת מכך תמיד, אז זה בטוח לא זה. אני גם נראית טוב, מריחה טוב, לבושה תמיד יפה ומסודר. אז אני לא מבינה מה הבעיה. אני יודעת שאנשים נמשכים לכוח, וכנראה אני לא מקרינה כוח, אבל זה עד כדי כך חזק? יש מלא אנשים שלא מקרינים כוח ועדיין מוקפים בחברים.

כרגע יש לי מספר מצומצם של ידידות וידידים מהתואר. לרוב אני לא מוצאת את עצמי לבד בהפסקה אבל אם אני אגיד את האמת אני לא רואה באף אחד מהם פוטנציאל לחברות אמת מעבר ל"היי מה קורה", ולכל אחד מהם יש הרבה חברים טובים משלו, ואני תמיד "חברת מעגל שני". אתמול אחת מהחבורה סיפרה לי שבחופש היא נפגשה עם אחת החברות האחרות וזה ממש שבר לי את הלב. למה אותי לא מזמינים? למה לא סופרים אותי?
אולי אני לא צריכה להאשים אותן מאחר וגם אני לא מרגישה מספיק קרובה אליהן כדי להזמין אותן להיפגש. אבל איך הן הצליחו להתחבר אחת לשניה, ואני לא?

יש גם את החבורה של "המקובלים" בתואר- כמה הייתי רוצה להיות כמוהם! הם חברים של כולם, כולם חברים שלהם, יש להם דיבור עם כל אחד ואחד מהתואר, יוצאים כל יום, נפגשים גם בימי שבוע וגם בסופשים, הם נראים כמו חברי אמת. לא חברות מזויפת רק לצורך ההפסקה כמו שלי. ניסיתי להתחבר איתם ואני פשוט לא מצליחה ואני חושבת שסוף שנה א זה כבר מאוחר מדי. פעם אחת אזרתי אומץ וישבתי איתם בדשא ורציתי לבכות כי לא הצלחתי להיכנס לשיחות שלהם והם התעלמו ממני לגמרי כמו אוויר, הרגשתי שקופה ועלובה.
מרגיש לי שאם אני לא יודעת את השמות שלהם עד עכשיו, זה כבר אבוד. הם גם תמיד נמצאים בחבורות.

לא סיפרתי לאף אחד בעולם על הקשיים החברתיים שלי. למראית עין הכל בסדר, אבל בפנים עמוק אני עצובה כל יום ושונאת את עצמי על זה שאני עוד פעם חריגה.
אין לי עם מי לבלות בשישי בערב, אין לי עם מי ללכת ליום הסטודנט, אין לי עם מי לקבוע לאכול צהריים, אין לי עם מי לעשות שיעורי בית. אף אחד לא יודע שאני חוזרת הביתה ונשארת לבד עד למחרת בלימודים כל יום.

תודה למי שקרא עד פה, קשה לי להחזיק הכל בפנים והייתי צריכה לפרוק. אשמח לכל עצה או סיפור אישי או עידוד שיש לכם לספר.
תודה