יצאתי ממסלול עתודה עקב שבירה מנטלית. להתגייס או לקבל פטור משירות?

שלום, שמי ג'ון (שם בדוי) ואבקש לא להעלות את השאלה לפייסבוק.

הסיפור שלי מתחיל בזה שהלכתי למסלול עתודה אקדמית לאחר התיכון והתחלתי ללמוד הנדסה במכללה בצפון שקרובה לביתי. למדתי עד עכשיו 4 וחצי שנים במכללה.
למי שלא מכיר, במסלול עתודה אקדמית מקבלים דחיית שירות בה לומדים תואר אקדמי ולאחר מכן משרתים בצבא בתפקיד הקשור כביכול למקצוע. הצבא מצדו משלם חלק נכבד משכר הלימוד השנתי ואנו נדרשים גם לחתום קבע של 3 שנים. בסה"כ מסלול של 10 שנים.

הרקע בבית די קשה : שני הורים נכים סיעודיים עם מטפלת זרה שגרה בביתנו.
בנוסף להיותם נכים פיזית הם גם לא בריאים בנפשם ואבי בעל רקע פסיכיאטרי והתאשפז מספר פעמים גם במחלקות סגורות.
יש לי אחות קטנה לפני גיוס.
מאז שהייתי ילד אני ואחותי היינו עוזרים המון להורים, אם זה עזרה פיזית בתפקוד יומיומי ושאר דברים של ניהול משק בית. אפשר להגיד שבעצם באיזשהו שלב התהפכו התפקידים ובעצם אני תמכתי בהוריי יותר משהם תמכו בי בתור מתבגר.
ההורים מאוד מקשים עליי מבחינה נפשית, לא הבנתי את זה עד עכשיו.

הלכתי למסלול עתודה עקב המלצה של מבוגר קרוב אליי וגם מתוך מחשבה שאוכל בעצם להמשיך את החיים כמו שהיו בתיכון רק עכשיו בלימודים אקדמיים, במובן של להמשיך לעזור בבית.

התחלתי את הלימודים ומההתחלה הכל הלך עקום לגמרי. מבחינתי אודה שאני לא ידעתי בהתחלה למה אני נכנס, הייתי תמים, חשבתי שיעבור בקלות כמו שהלך לי בתיכון, ולכן גם לא השקעתי המון.
סמסטר ראשון נכשלתי ברוב הקורסים עקב משבר רציני בבית ומשם התחיל כדור שלג של נכשלים וקורסים חוזרים.
היו גם תקופות טובות בלימודים, בעיקר כשהייתי במעונות וחוזר הביתה באמצע שבוע ובסופ"ש.
לאורך כל הדרך היה לי ספק גדול מאוד סביב המסלול ואם זה שווה את זה, מה גם שסיפורים רבים על עתודאים אומללים בשירות הוסיפו על זה המון, אך בכל זאת המשכתי.
הגעתי לשנה רביעית בלימודים(שנה שעברה) ובה נכנסתי לדיכאון קליני שאני סוחב עד עכשיו. בהתחלה אף אחד לא ידע, חברים ומרצים חשבו שאני סתם מבריז מלימודים כשבפועל לא הייתי מסוגל לקום ולהגיע להרצאות. גם לא טיפלתי בזה עד סוף הסמסטר הראשון שבו היו לי הרבה נכשלים אז פניתי לדקנט להתחיל טיפול פסיכולוגי דרך המכללה. הפסיכולוגית הכירה אותי עוד משנה ראשונה, נפגשנו כמה פעמים ולבסוף היא המליצה לעבור למשהו יותר מקצועי דרך קופת חולים.
בקיץ נפגשתי עם פסיכיאטר די אנטיפת שהמליץ לי כמובן על טיפול פסיכולוגי וגם על כדורים נגד דיכאון. התחלתי שיחות עם פסיכולוגית שנמשכות עד עכשיו. לקחתי את הכדורים כמה ימים והפסקתי בעיקר בגלל פחד מהעניין התרופתי עקב העבר של אבי עם הטיפולים האלו. חשבתי שאוכל לצאת מהמצב דרך השיחות עם הפסיכולוגית ואולי שינוי קטן באורך חיים כמו להתחיל להתאמן.

בסופו של דבר נכנסתי לשנה חמישית במכללה (קיבלתי אישור מהצבא) ולא למדתי כל הסמסטר, פשוט לא היה לי כוח. חשבתי שאצליח לעבור כמה מבחנים ואז לבקש מועדים מיוחדים אבל בפועל לא עברתי כלום. הגעתי למסקנה שאין טעם למשוך את זה עוד ולהלחם עם המכללה שלא יפסיקו לי את הלימודים. אציין שיש לי עוד הרבה נקודות זכות לצבור על מנת לסגור את התואר.
אז הודעתי לצבא על מצבי ועל כך שהחלטתי לצאת מהמסלול ובכך אני אמור להתגייס עוד חודש. מבחינתי אני שלם עם היציאה מהלימודים וכמובן שהייתי צריך לעשות את זה הרבה קודם.

חוץ מהעניין בלימודים אני מרגיש שהשיחות השבועיות עם הפסיכולוגית עזרו לי הרבה, גרמו לי להבין דברים ופיתחו אותי בכמה תחומים. אך עם כל זה עדיין לא יצאתי מהדיכאון. המצב גורם לי שיכול להיות חצי שבוע טוב בו אני עושה דברים וחצי שבוע נוראי בו אני בקושי מתפקד ועצוב כל הזמן. אני לא רוצה להפסיק את השיחות אך כנראה שלא תהיה ברירה.
אחרי תקופת המבחנים האחרונה הלכתי לייעוץ פרטי אצל פסיכאטרית שרשמה לי כדורים אחרים אותם התחלתי לקחת בקביעות. לאחר שיחה עם גורם צבאי שבא בכוונה לעזור לי, הבנתי שאם איידע ביום הגיוס על המצב שלי אני אופנה לקבן שיבדוק אם אני כשיר לשירות. ממה שהבנתי יש לי אופציה לבחור אם להיכנס לשירות סדיר עכשיו בגיל 23 או לקבל פטור על רקע נפשי.
אם אכנס לשירות אז אשובץ קרוב לבית ואעשה יומיות, סביר להניח שאעבוד תוך כדי.

מבחינתי אני ממש רוצה לעזוב את הבית, אני כבר לא יכול לסבול את השטויות של ההורים שלי וכל עוד אני בסביבה הם פשוט מתעלקים עליי.
אני מרגיש שגם אין לי מה לחפש עוד בסביבה שגדלתי בה בצפון. אני נורא בודד פה.
אני מחובר מאוד לאחותי אבל כרגע היא בשנת שירות רחוקה מהבית(מנגנון ההגנה שלה היה תמיד להתרחק).
יש לי חברים מהתיכון ומהלימודים (חלקם יודעים על המצב שלי) אבל בקושי מדברים איתי, יכולים לעבור ימים בלי שמישהו ישלח לי הודעה. בת זוג אף פעם לא הייתה לי.
חשבתי לשנות סביבה לגמרי, להתחיל את החיים שלי כמו כל צעיר בגילי. אולי לעבור למרכז להיכנס לדירת שותפים ולעבוד עד שאחליט ללמוד משהו.
אם אני מתגייס ל3 שנים אני לא רואה את עצמי מתרחק מהבית עד גיל 26. כמובן שאני יכול לוותר על ת"ש ולהיות בבסיס סגור אבל אני כבר לא בגיל הזה, צריך לפרנס את עצמי ולא יכול לחיות על משכורת חייל. מצד שני אומרים שמתייחסים אחרת באזרחות לאלו שלא שירתו וגם אני יודע שהמצפון שלי לא יהיה נקי אם לא אתגייס.

אז זהו אני בצומת דרכים בחיים שלי ולא יודע מה לעשות ולאיפה לכוון. למי שקרא עד לכאן, אשמח לקבל עצות.