היה לי בן זוג שנתיים וחצי, הזוגיות מההתחלה היתה לא קלה.
בהתחלה הוא היה עריק 5 ומשהו שנים מהצבא, דבר שמאוד הקשה עלינו..אחכ כשהוא נתפס חיכיתי לו חצי שנה, עשיתי שמיניות באוויר כדי לעזור לו, נתתי לו את כל מה שיכלתי, והוא היה אמור בכלל לשבת בכלא שנתיים, ועדיין נשארתי.
כשסוף סוף הוא יצא, הייתי הכי מאושרת בעולם, חשבתי שהנה זהו סוף סוף נתחיל לחיות. אבל זה רק נהיה יותר גרוע, הוא יצא מהכלא במצב נפשי מעורער, שהלחיץ אותי מאוד. גם פה תמכתי ויצאנו מזה.
כשחשבתי שהכל מאחור שוב התחילו בעיות, והפעם אמא שלו חלתה והחלו להם קשיים כלכליים, כמובן שגם פה תמכתי..אחרי כמה זמן טסנו לחו"ל למשפחה שלו, והוא הציע לי נישואין. ומפה הכל התחיל להתדרדר, הבעיות המשפחתיות שלו נהיו יותר חמורות, המצב הכלכלי והלחץ שהוא חווה כל יום.
את העצבים תמיד היה מוציא עליי, טען שאני מפריע לו להתקדם, האשים אותי בבעיות שלו.
נתתי לו אפילו סכום לא קטן של כסף כדי לעזור לו, וחתונה? אין מה לדבר אפילו..כל הבעיות הכל תמיד היה מעליי. התחלתי להרגיש שאני בסוף הרשימה, הדבר הכי לא חשוב.
ולבסוף, אחרי שטוען שאוהב אותי ואני יודעת שזה ככה, הוא נפרד ממני בגלל שיש לו בעיות, ובגלל שלא מוכן לעזוב אף פעם את בית אמו ושנעבור לגור ביחד בעיר אחרת, כי הוא גר בסוג של ישוב שגם רחוק ממני וגם אין שם מה לעשות. הוא שם לי אולטימטום, או שאני עוברת אליו או שנפרדים. ורע לי שם, אני סובלת שם והוא גם לא נמצא כל היום בבית. לא הסכמתי לוותר על החיים שלי, וויתרתי על יותר מדי דברים בשבילו גם ככה. והוא נפרד ממני.
ואני לא יודעת איך להמשיך מפה, אני שבורה, לא מצליחה להבין איך זוג שאוהב נפרד בגלל עיר מגורים, ואיך היא הופכת להיות יותר חשובה ממני?
ועוד בעיקר כשכל הזמן דיברנו על כמה שאנחנו רוצים ילדים ולהתמסד.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות