אני מרגישה לא שייכת בשום צורה, אולי אני באמת לא שייכת?

היי,
רק אגיד מראש שאני מתפזרת להמון כיוונים, כי יש המון על הראש שלי.
אני בחינוך ביתי. זה חשוב להגיד את זה כי אני חושבת שזו יכולה להיות סיבה לאיך שאני מרגישה.
בגלל שאני בחינוך ביתי, אין לי הרבה חיי חברה. אני הולכת לכנפיים של קרמבו בעיר שלי, וזה בעצם מסכם את חיי החברה שלי. אני גם הולכת לחוג אומנות אבל אני פחות מתחברת לאנשים שם ואף פעם לא דיברתי עם מישהו מחוץ לחוג.
בקרמבו הכרתי את כל החברות שלי. כל אחת מהן היא מדהימה ואני אוהבת אותן כל כך.
העניין הוא שאני לא חושבת שהן מרגישות את אותו הדבר לגביי. להן יש חיים מחוץ לתנועה, הן הולכות לבית ספר, פוגשות אנשים חדשים כל הזמן, ואני לא. אני כבר לא מרגישה שייכת.
הן כל הזמן מדברו על הבית ספר, על מה שקרה שם, מתלוננות על המורה, ואני לא מתחברת לזה, כי אני לא מבינה מה הן עוברות. אני כבר בקושי מרגישה שיש אני נושא במשותף איתן, והדבר היחידי שמבין אותי זו המוזיקה שאני שומעת. אני לא רוצה להרגיש ככה. אני רוצה להיות הכי פתוחה עם אנשים, ואני פשוט לא מצליחה.
אני משתפת הרבה אינפורמציה עם אנשים, אבל איכשהו אני תמיד מרגישה כאילו יש עוד ממה שהם רואים.
אני בחיים לא אשכח משהו אחד שממש פגע בי. אני בצוות תקשורת בקרמבו, מה שאומר שאני מצלמת את הפעולות. הייתי באחת הקבוצות והם עשו סבב מה נשמע, שזה בדיוק כמו שקוראים לזה. אני ישבתי במעגל והמדריכה דילגה עליי, ומישהי שאלה "רגע את לא שואלת מה שלום אנדריאה?" והיא ענתה, אני מניחה שבצחוק "טוב אנדריאה היא לא באמת חלק מהפעולה, היא עציץ מצלם".
זה פגע בי בכל כך הרבה מובנים. דבר ראשון, מי אמר שאני לא חלק? דבר שני, כן, אולי אני מצלמת, אבל זה לא אומר שאני לא בת אדם. אני חושבת שכל הסיטואציה הזו היא סיכום של מה שעובר עליי, אני שם, אבל לא באמת שמים עליי, אפילו שהייתי רוצה.
תמיד כשאני מספרת לאנשים שאני בחינוך ביתי, הם תמיד מתלהבים "וואי איזה כיף לך, כל היום בבית, עושה מה שבא לך" וכן, זה כיף, אבל אני רוצה לדבר עם מישהו, אני רוצה לשתף אנשים על מה עבר עליי, כי אני כבר בקושי משתפת את אמא שלי בדברים, כי אני יודעת שהיא לא תבין אותי.
זה תמיד נראה כאילו אני בן אדם כל כך שמח ואופטימי, ואני משתדלת להיות כזו, אבל יש הרבה יותר מנראה לעין.
אני מבקשת יותר מידיי כשאני אומרת שאני רוצה שמישהו יגיד לי שהוא מעריך אותי? זה יותר מידיי לבקש שמישהו יגיד לי שאני חשובה לו? כי לי זה לא מובן מאילו. אני צריכה את התזכורות האלו, כי אפילו אם זה לא נראה כמו המון לחלק מהאנשים, לי זה כן.
כל הזמן אני אומרת לחברות שלי כמה אני מעריכה אותן וכמה הן חשובות לי, אני רוצה שהן יגידו לי את אותו הדבר. אני בטח לא הכל בשבילן, וזה בסדר, אבל הן דיי הכל בשבילי, ובאמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן.
אני רוצה להרגיש שייכת, אני רוצה להכיר מישהו שיאיר לי את החלקים החשוכים, אבל בינתיים, אין אף אחד.
לחזור לבית הספר זו לא אופציה בשבילי, כי אני פשוט לא מאמינה בדרך החינוך הזו, אני פשוט לא רוצה להרגיש כאילו אני המוזרה בחבורה. אני אוהבת להיות שונה, אבל אולי כבר חציתי את הגבול?