אין לי שום יכולות גבוהות בכלום ושום דבר בערך. איך לשרוד את החיים הבוגרים?

טוב, זה הולך להיות קצת ארוך אבל זה ממש הכרחי.

אני פתחתי כאן שאלה לפני 3 שנים, שם קראתי לעצמי "תינוק" וכותרת השאלה הייתה "כל החיים התבצרתי עמוק באזור הנוחות, איך לצאת משם?"

שם תיארתי איך כל החיים שלי (עד לאותה נקודה בערך) התעסקתי בשטויות ילדותיות חסרות תועלת ולא הייתה לי את היכולת לעשות שום דבר "בוגר", בין אם בגרויות/רכישת חברים/רישיון נהיגה/כל נורמה חברתית אפשרית..

אני מאובחן כסובל מאוטיזם (שבעת האבחון, בתקופת התיכון, היה די חמור - בתפקוד די בינוני), ומהפרעות קשב וריכוז חמורות, ובאופן כללי המאבחנת הדידקטית שלי שמה לב שאני עובד ממשששששששששששששששששששששששש לאט..

כשכתבתי את השאלה ההיא, זה היה המצב שלי:

- אפס כישורים חברתיים. בתיכון הייתי מתחבא בשירותים בכל ההפסקות (וחשבתי שזה עדיף - לא הייתה לי שום הבנה שאי אפשר לשרוד בחוץ ללא כישורים חברתיים). ללא כל חברים או אפילו ידידים, וביחסים די גרועים עם המשפחה
- נטול יכולת לעשות את רוב בחינות הבגרות. האמת שהצלחתי להוציא בגרות מלאה בזמנו (24 יחידות), אבל זה היה בעיקר בזכות מסיבית מההורים שסידרו לי כל מיני "כלי עזר" (שיעורים פרטיים, מגוון אבחונים, הארכת זמן וכו'), בלעדיהם לא נראה לי שהייתי שורד שום בגרות חוץ מ 5 יחידות אנגלית ו 3 יחידות מתמטיקה.
- נטול רישיון
- נטול יכולת למידה ועבודה עצמית כמעט לחלוטין, כל פעם שרציתי ללמוד מישהו בכל נושא אפשרי הדרך היחידה להתקדם הייתה שמישהו יתנדב לעשות לי שיעורים פרטיים. לא ידעתי לעשות כלום מעבר לסידורים בסיסיים, לעזור לאימא שלי בקניות ודברים כאלה.
- משמעת עצמית אפסית. לא היה לי את היכולת להכריח את עצמי אפילו להתקלח כל יום ולשים מצעים למיטה, שלא לדבר על בערך כל דבר מורכב יותר.
- סבלתי מהמון התמכרויות - לכל מיני אתרים חסרי תועלת באינטרנט, למשחקי מחשב רבים, למוזיקה, ועוד כל מיני דברים מפגרים. כתוצאה מזה הייתי לעיתים קרובות נשאר ער עד אמצע הלילה ללא הצדקה.
- אוכל ושותה רק ג'אנק - שניצלים תעשייתים ושוקולד כאוכל + מיצים וספרייט כשתייה.

בקיצור, ילד בן 5 בגוף של בן 18.
אחד המגיבים לשאלה ששאלתי בזמנו הציע לי לעשות צבא. הנימוקים שלו דווקא היו די משכנעים (כי הוא אמר משהו מעורפל שלדעתי הכוונה שלו הייתה - ששירות צבאי צפוי לסייע מאוד בפיתוח משמעת עצמית. וואי, כמה שהוא צדק).

כרגע אני לקראת סיום שירות צבאי מלא, ואני חייב להגיד - ללא ספק ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי עד כה. נתנה לי בדיוק את "הכאפה הנכונה" שהייתי צריך..

זה המצב שלי היום:

- כישורים חברתיים מינימליים ביותר. אני יודע לתקשר, אני יודע להתחשב באחרים, אני יודע להקשיב, אני יודע לציית, אני יודע להיות מעניין, אני יודע לעשות small talk, ואני יודע להירגע. כרגע נפגש לפעמים עם חבר אחד ויש עוד כמה חבר'ה מהצבא שאני וודאי כבר יכול להגדיר כידידים שלי. לא הרבה, אבל משהו. פסיכולוגים התפתחותיים מסוימים כותבים במאה שנים האחרונות על איך אינטרקציות חברתיות הם הרבה יותר סימולציה של "החיים הבוגרים" מאשר לימוד חומר עיוני יבש. וואי, כמה שהם צודקים, וכמה מטומטם שעד השנה לא שמתי לב לזה..

- אמנם לא השלמתי בגרויות עד היום, אבל אני מרגיש מוכן ומזומן לעשות את זה ולחזור ל "מסלול ההשכלה" (מצד שני, אני חושש שזה לא מספיק חשוב כרגע - כישורים חברתיים עוזרים הרבה יותר בחיים לדעתי..).

- עדיין נטול רישיון: מתכנן לעשות בעוד כחצי שנה, כדי להספיק דברים יותר חשובים קודם.

- בעל יכולת עבודה ולמידה עצמית סה"כ טובה. אני מסיים את השירות עם ביקורות סה"כ חיוביות מהכמה מפקדים שהיו לי מתחילת השירות, שאומרים שעמדתי בדרישות שלהם כלפיי בעבודה "מעל מעבר" (השירות הצבאי שעשיתי היה די במתכונת של מקום עבודה רגיל באזרחות, יומיות בהיקף של 45-50 שעות בשבוע), פיתחתי פרויקטים בבית שדרשו כמה מאות שעות של עבודה עצמית ותכנון מורכב מאפס, לבד, שוודאי היו יכולים לעניין הרבה אחרים אם רק היה לי יותר יכולת שיווק ומכירות. כותב בלי סוף, משלים פרויקטי כתיבה שדורשים עשרות עד מאות שעות כאילו זה כלום בשבילי. השלמתי כמה קורסים בקורסרה כאילו זה קל בשבילי. קראתי הרבה ספרי עיון (פילוסופיה, מדע וכלכלה) ומינפתי את זה לכתיבה שלי. מסוגל היום אולי לכתוב ספרונים שלמים אם אני רוצה. עוזר בבית ועושה סידורים כמה שעות בשבוע בלי להתאמץ בשיט.

- משמעת עצמית סבירה. מסוגל לקרוע את התחת על משימות "המורכבות" (לצורך העניין - חשבו על כל משימה שילד לפני גיל ההתבגרות לא מסוגל לעשות) 20-30 שעות בשבוע לפחות, וכל זה במקביל לעבודה סטנדרטית של 40-50 שעות בשבוע ולא כולל עוד איזה 10+ שעות בשבוע שאני מקדיש לטיפוח כישורים חברתיים, והכמה שעות שאני מקדיש לסידורים בסיסיים.

- אני די נטול התמכרויות. אפשר להגיד שהרגתי במצ'טה את ההתמכרויות שלי במצטה. מחקתי ערוץ גיימיניג (פופולרי) שהיה לי ביוטיוב שהחזקתי 10 שנים. לא מרשה לעצמי לשחק בכלום (אלא למען טיפוח כישורים חברתיים, מה לעשות וחלק גדול מהחברה בגילי שסביבי הם גיימרים), וכמעט ולא עושה שטויות מיותרות באופן כללי אלא אולי לכמה שעות בשבוע במקרה הרע.

- שותה רק מים ואוכל פסטה (שאני תמיד מבשל לעצמי), בשר לא תעשייתי וחצי קילו של כמה סוגי פירות וירקות דומים בכל יום.

בקיצור, במילה אחת - התבגרתי. קצת.

אבל כמו שאתם רואים - זה ממש לא מספיק. אני ממש לא "בוגר לגמרי". הכישורים החברתיים שלי עדיין שנות אור מתחת לנורמה, יש לי המון מה להשלים מבחינת השכלה פורמלית, ואין לי רישיון. עדיין לא הוכחתי שאני יכול בכלל לשרוד את התיכון כמו כולם, או שאני יכול לשרוד שירות צבאי רגיל (מאחר ואני אוטיסט אני נחשב נכה מבחינת הביטוח הלאומי - לכן קיבלתי פרופיל 21 והתנדבתי) בקיצור, אני עדיין מרגיש כאילו יש סיכוי שאם לא אשתפר את הכישורים החברתיים בקצב די מטורף, יהיה לי מזל אם אצליח לצאת מבית ההורים (מבלי לחזור לעולם) בגיל 30..

יש אפילו אנשים שטוענים שאני עוד לא התחלתי בכלל לרכוש בסיס בשום כלום, שלא התחלתי בכלל לחתור לעצמאות בכלום ושום דבר. אולי הם מגזימים. אבל עדיין.

אני לא אתפלא אם בשלב זה חלקכם חושבים לכתוב "נו, אז מה השאלה? תפתח כישורים חברתיים, תשלים השכלה אם זה נראה לך חשוב, תוציא רישיון, לך למסגרות וארגונים של אוטיסטים אם זה עוזר. אתה כבר יודע מה לעשות"

ובכן, אני יודע מה שאני יודע, כן. אבל אולי אתם יודעים יותר. לכן, בהקשר לחלק של השאלה "איך לשרוד את החיים הבוגרים", אשאל כך:

1. איך אני יכול "לזרוק את עצמי למים" כדי לפתח כישורים חברתיים?
כל הילדות רק התחבאתי בשירותים כל ההפסקות (בבית הייתי מתחבא במרתף) ולא ניסיתי לעולם ליצור קשרים חברתיים עם אף אחד באופן מכוון (גם עם המשפחה בקושי הייתי מחליף מילה וחצי) עד לפני כמה חודשים. בינתיים אני רק מקשקש עם חיילים אחרים מסביבי, מתחבר קצת, אבל זה בקושי מתקדם למשהו רציני אחרי חודשים ארוכים. אני רוצה לעשות משהו הרבה יותר קיצוני שיכריח אותי להתקדם ממש ממש מהר, מסגרת שאם אתה לא יוצר בה קשרים חברתיים טובים מהר מאוד אתה לא תשרוד בה. מניסיוני דברים כאלה עובדים עליי טוב. יש מסגרות לאוטיסטים (או לא לאוטיסטים) שמתאימות לזה?

2. לגבי השכלה פורמלית - יש בכלל טעם להשלים?

גם כש:

2.א. אני ממש ממש איטי (כמו שהמאבחנת הדידקטית אמרה עליי בגיל 16 - היום פשוט יש לי משמעת עצמית) ותואר סטנדרטי עלול לקחת לי פי 2 יותר מהזמן המקובל. וזה לא כולל הזמן של השלמת בגרויות ופסיכומטרי. אז, לשלם (לפחות) 10,000 ש"ח בשנה למשך שנים ארוכות מבלי להכניס או בקושי להכניס, באמת יכול להיות שווה את זה?

2.ב. אפשר לנסות לעסוק במה שעשיתי בצבא או לקחת קורס מקצועי במשהו (ממה שראיתי הדברים האלה לרוב לא דורשים תואר בתנאי הקבלה) ואז לקרוע את התחת במקצוע שרכשתי בבית ובעבודה? כל הנורמה הזאת של לעשות תואר בגיל צעיר נראית לי קצת תמוהה, יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעבוד בהם ללא תואר. צריך תואר לפעמים כדי להיות פקיד, כן, אבל בהחלט לא צריך כזה כדי להיות מתכנת..

3. לגבי כסף - מפעילים עליי לחץ חברתי לבזבז כסף כל הזמן. אני לא רוצה כי גם ככה כושר ההשתכרות שלי נמוך ואני מעדיף לא לבזבז המון כסף על שטויות מיותרות. החבר שלי לצערי בזבזן קצת ולא ממש אוהב את החסכנות שלי. מה לדעתכם הדרך הכי טובה לטפח קשרים חברתיים מבלי לבזבז כסף מיותר עקב זה? לזרוק חברים בזבזניים? להתפשר עבורם? אולי יש עוד אפשרויות?

תודה.