פרופיל 21 נפשי, לערער או להמשיך בחיים?

היי אני רוצה לשתף בפריקה, סיפור שיושב לי על הלב.
אני בן 19 הנדסאי מדופלם(פרויקט מזורז), לפני שהתגייסתי רציתי עוד להמשיך לתואר בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה, אך בגלל נתונים נמוכים, וחשיבה על זה שאני חותם 3 שנים קבע, הורידו אותי מהעניין.
חתמתי עם חיל הטנ"א(טכנולוגיה והאחזקה) או בשמו האחר שכולם מפחדים חיל חימוש. בתקווה שאני אפול ביחידת פיתוח או קורס מסוים שיתן לי ניסיון. הגעתי לצבא עם חשק לשרת, לעסוק במה שלמדתי, להתפתח, להכיר אנשים חדשים, לצבור חוויות.
אך לקראת סוף הטירונות הבנתי שאין שום סיכוי שאני אלך ליחידת פיתוח, ולא קורס שקשור למה שלמדתי.
לא הצלחתי לקבל את זה בהתחלה, זה לא נכנס לי לראש, שאני נמצא במקום הזה, הרי בשביל מה הצבא שילם 80 אחוז מהלימודים, בשביל שאני אהיה מכונאי רק"ם, כשיש חיילים רגילים שמקבלים את אותם תפקידים ולא רכשו השכלה לפני.
במהלך הקורס שפטו אותי, זילזלו בי, ראו בי כחייל רע, אמרו לי שמפה אתה לא יוצא, מחצו אותי כמו ג'וק.
במהלך ריתוק מסוים קיבלתי המלצה מאוד מכובדת למודיעין מרכז עתודה אצלי, אמרתי לו שימליץ על מישהו אחר, כי אני לא יודע מה יהיה איתי בצבא,ושהמצב שלי מכל הבחינות לא ידוע,הוא הבין אותי ואיחל לי בהצלחה, יכול להיות שעשיתי טעות, אבל הייתי מבולבל ומיואש.
רציתי רק לסיים את הקורס וללכת לסדיר, יצא לי כל החשק מהצבא, לא רציתי לראות את האנשים שם.
הסתיים הקורס, כל אחד קיבל צו הצבה, גיליתי שהציבו אותי בבסיס סגור למרות שביקשתי פתוח(העיקר הנגדת אומרת זה בסיס פתוח, ככה זה כשאתה צעיר, קל לעבוד עלייך).
במהלך השירות שלי בבסיס הסגור, לא היה מה לעשות, אז זה היה מצב ששלושה חודשים הייתי מגיע לבסיס לישון במיטה, במהלך הזמן הזה אפשר להגיד ששקעתי בדיכאון, ירדתי 12 קילו, לא היה לי חשק לקום מהמיטה. אנשים שהכרתי מגיל צעיר שקראתי להם "חברים" ניתקו איתי את הקשר, ואני אומר תודה, כי גיליתי מי הם באמת היו. הייתי לבד רוב השירות שלי.
הייתי מתקשה להירדם בלילות, המפקד שלי לא היה לוקח אותי לתרחטים, כי הוא לא הבין מה הולך איתי, והיה מרחם עליי.
אחרי שלושה חודשים, הקב"ן העביר אותי לבסיס פתוח, כל יום הייתי בבסיס אחר,מנסים להכריח אותי לכסות טנקים ולהחליף גלגלים של משאיות, ואפילו לשלוח אותי לבסיסים בדרום לתגבר כוח, אבל סירבתי לעבוד כל הזמן, הגוף שלי היה כל כך חלש פיזית ונפשית, שפשוט לא הייתי מסוגל לעבוד, הרגשתי את הגוף שלי מתפרק, לא מסוגל ללכת,כאבי גב מטורפים,משאף שלא ראיתי מאז הילדות בגלל אסטמת ילדות חזר לשימוש, ונמצא בכיס למקרה שאני אחנק מהעשן שפולט הרק"ם או הטנק, יושב בצד בשביל שהסחרחורת תפסיק, מנסה לטפל בי באמצעות הרפואה של צה"ל, אבל מקבל רק חרא לפנים, לפסול מקצוע? כבר לא יעזור, הרופאים חושבים שכל אחד עובד עליהם.
המפקד שלי החדש, היה שולח אותי לנגדים אחרים שישברו את הראש איתי, אז במקום לתת לי לעבוד עבודות פיזיות שאני לא אתמוטט להם , הם נתנו לי שקיות והייתי אוסף זבל ועשבים למשך כל היום במשך חודשיים, ביחד עם עוד חיילים, כאלה שישבו בכלא הצבאי. אמרו לי לך תשב גם, זה מרגיע ונותן חופש, זה יעשה לך טוב.
הרגשתי מושפל, עלוב, ראיתי שחור בעיניים.
אני לא אשכח את הנגד שהיה נותן לי עבודות, "נו מה איתך עוד לא יצאת מהצבא על נפשי עדיין?" כל פעם שהייתי מגיע לאותו בסיס, עד שחייל אחד אמר לו "מה יש לך לא יפה, זה לא מכבד".
ממש נותן מוטיבציה להמשיך לשרת בצבא.
חיילים שנשרו מכפיר ונחל, מצטערים על הרגע שבכלל יצאו מלוחמה והגיעו למקומות האלה.
לא מבינים מה הם עושים פה, רואים אותך, נראה כמו גופה, חיוור, מבוהלים, מקללים את היום שהגיעו לפה, שואלים אותך איך לצאת מפה, מתחננים לעזרה.
חיילים שמאיימים לירות על הנגדים אם הם יחזרו לעבוד, או חייל שפותח בנוהל בגלל שהוא לא מסוגל יותר לעבוד כי חסר כוח אדם חמור, והוא היחידי שאחראי על הכול, ורק רוצה לצאת מהצבא, או מהתפקיד.
חיילים חסרי מוטיבציה, שמורידים את החשק להמשיך לשרת.
באחד מהימים שהייתי בשטח לבד, הרגשתי סחרחורת הלכתי לצד וכמעט איבדתי את ההכרה והתעלפתי.
הקב"ן ידע שאני ירדתי הרבה במשקל ולא מסוגל יותר לאכול, אבל הוא המשיך לשלוח אותי לבסיסים לעבוד.
וכמו שאמרתי, כל יום אני תחת נגד חדש.
המשכתי לרדת במשקל, הייתי מגיע הביתה, מתקלח ושוכב במיטה, חושב מה יהיה מחר.
לבסוף, הקב"ן החליט לשחרר אותי, נתן לי שבועיים גימלים, ולפני יומיים שוחררתי, מבלי להציע לי תפקיד אחר אוליי.
המפקד שלי? לא היה בכלל אכפת, הרי בשבילו אני סך הכול כוח עבודה זול, לא רצה בכלל לראות אותי, יגיע עוד חייל עוד חודש חודשיים ויחליף אותי, אז מה אכפת לו, העיקר שאני לא אהיה מטרד יותר בשבילו.
ואני? נשארתי עם צביטה בלב שלא סיימתי שירות צבאי ושירתתי שירות חלקי, "ופלטו" אותי, ובריאות מרוסקת, העיקר אני רואה חיילים במרכז נהנים להם בקרייה ותל השומר, אומנם לא שירות כזה משמעותי אבל מה שעושה את השירות זה האנשים.
והקצין שהיה אחראי עליי? הייתה חייל מצטיין שלא עושה בעיות למרות הקושי שלך, כנראה שהייתה מסיים שירות, אם הייתה נופל במקום אחר שמתאים למה שלמדת,אז למה לא עזרת לי? ועוד סיפר לי על סיפור של אחד שעשה תואר ראשון, וקיבל תפקיד של מכונאי רכב ועזר לו לקבל את התפקיד שהיה אמור לקבל מהתחלה, וההנדסאים הם כלבים כן? אני אומנם למדתי בפרויקט מזורז, אבל מה לגבי אלה שלומדים שנתיים? הם אוכלים הכי הרבה חרא ונחשבים צעירים כשהם בגילאים של הקצינים והקצינות שלהם.
אני לא מפחד מההשלכות של מציאת עבודה.
אני נטו מתבייש בעצמי מבחינה חברתית.
בין אם זה קשר זוגי עם מישהי, ואתה מגלה שהיא קצינה או לוחמת, ומה אתה לידה, כלום, או חיילים שסיימו שירות בכבוד.
כרגע במחשבות אם לערער ולחזור בתור תפקיד אחר, ולסיים בכבוד או להמשיך עם החיים.
יש כאלה שיגידו שעשיתי טעות וזאת אשמתי, אני אכן לוקח את כל האשמה עליי, אם הייתי יודע מה אני הולך לעבור,ולאיפה אני אגיע, בחיים שלי לא הייתי הולך לזה. הצבא נתן לי מצד שני הרבה בטחון, אוליי מול המפקד שלי הייתי מסכן, אבל ברחבי הבסיס? ומחוץ לבסיס, נהייתי בן אדם לא פראייר וסוג של אגרסיבי, לטובה ולרעה.
הצבא? הוריד לי את כל החשק ממה שרציתי ללמוד כשאני אסיים, ורוצה לחזור לדבר שתמיד אהבתי מגיל קטן מחשבים, ולכן חשבתי על הנדסת תוכנה.
אבל אני לא מסוגל "להמשיך" בחיים, מוזר לי בגילי להיפלט ממערכת, כשכולם כרגע בצבא, מוכרח לציין שאני יודע שאין השלכות כבר לפרופיל 21, אני לא רציתי לקחת צ'אנס שאני אחזור לבסיס, אני כבר מהתחלה הייתי נעול על לצאת.
אבל אני נטו חושב אם לחזור רק בשביל האנשים, האווירה של הבנות. תמיד הייתי בסביבה של בנים נטו.
וחשבתי שבצבא אני אכיר סוף סוף מישהי ואפתח זוגיות.
אבל טעיתי, את האמת לא יודע מה בנות בדיוק חושבות על כאלה שנשרו מהצבא.
תודה למי שקרא, זה פריקה של יותר מחצי שנה של סבל.