אני לא יכול להרגיש ככה יותר אבל התאבדות היא לא אופציה. אני כבר אובד עצות

שלום לכולם. מתנצל מראש על כמה זה ארוך.

מאיפה להתחיל? אני לא יכול לסבול את עצמי יותר. לא מבחוץ ולא מבפנים. איבדתי יותר מדי ב4 השנים האחרונות.
כבר התחלתי לשאול את עצמי אם אני מפתח סוג של פסיכופתיה.... כבר לא אכפת לי מאף אחד. כולם יכולים ללכת לעזאזל כשאני במצב הזה (שהוא כבר סוג של שגרה). אני כלכך מרוקן מרגשות שמרגיש שלהיות מת זה אותו הדבר. שמרגיש שאני פשוט בנאדם מגעיל שצריך פאקינג למותתתת!!!!

אפשר להגיד ש"הכל התחיל" בצבא שם יריתי לעצמי ברגל (כבר מעצם הבחירה שלי לשרת) ועקב התחלה על רגל שמאל וטירונות טראומתית בחרתי לעשות כל מאמץ ללכת לשירות קל ולא מועיל. לא אפרט על זה יותר מדי אבל בזבזתי התנוונתי והקרחתי 3 שנים.
עברתי השתלת שיער לפני חצי שנה (אני לא אפרט על כמה טראומות שנאה עצמית וצלקות תהליך ההתקרחות השאיר בי כי זה פשוט ארוך מדי אבל בוא נגיד שמדובר בכאב שמלווה אותי מההתחלה ועד היום) והתוצאה פשוט לא מרשימה. גם לא צפופה וגם לא נראית טבעית. נראה די מגוחך ונואש.
בודאי שמתווספים לעניין המון דברים נוספים ואיכשהו הכל התחיל בהחלטה השגויה הזאת של לשרת כאפסנאי ביומיות. כמעט כל חבר/ה טוב שהיה לי במהלך התקופה הזאת עזב אותי. גם חברים וגם כאלה שהיה לי עניין רומנטי בהם.
בערך שנתיים אחרי תחילת השירות התחלתי לעשן גראס באופן קבוע. עשיתי כל מאמץ כדי לא להרגיש כמה כואב לי. כמה אני כבר שבור.
חזרתי לא מזמן מברלין עם חבר והטיול הזה נתן לי את החותמת שגם הוא כבר לא יכול לסבול אותי. את האופי החולמני, הלא מרוכז והפילוסופי שלי. את חוסר הפרקטיקה והטמטום הכלליים שלי. כולם פשוט בורחים ממני כמו מאש. אני כבר בקושי הולך ברחוב עם הבעה על הפנים.
לא סיפרתי שהחלום שלי מגיל 16 היה לשחק עד שהתחלתי לאבד את השיער שלי.. אני נע בין לוק של בן 17 מגודל לבן 50 עם הקרחת הזאת.. היא פשוט לא משתלבת נכון עם הפנים הנעריות שלי. אני נגעל מלהסתכל במראה. נגעל כבר מכל גוינט שאני דוחף לפה. מכל פעם שאני מזדיין עם מישהו.
בכל פעם שאני בדייט ושומע על הבנאדם זה רק מעצים את תחושת חוסר ההערכה והמבוכה שלי. למה? למה שכזה מישהו נורמלי וטוב לב ירצה ויתאמץ בשביל מישהו כמוני? מה אני מפספס בעצמי?
יש איזה בחור שאני ממש מחבב שהתחלתי לצאת איתו ואני פשוט.. לא.. פאקינג.. יודע.. מה יש לי לתת לו.. כשכלכך רע לי כל הזמן אבל וואלה? גם אני רוצה זוגיות יציבה. גם אני רוצה בנאדם לחזור אליו בסוף היום ולבכות לו בלי פילטרים ומסיכות (מה שאני עונד כל הזמן). איך אפשר לגשת לבנאדם עם שיתוף כזה? "רע לי כל הזמן. רע לי ועצוב לי אבל אני אוהב אותך."
אני לא יודע כבר אין לי שום ראייה אלטרנטיבית לגבי עצמי והכל פשוט שחור מכדי לראות כמו שצריך. או שרע לי ואני שונא את עצמי או שאני מעשן וכל הרגש הנגיטיבי נשאר על הולד.
אני לא יכול לחיות ככה כשהכל מערער אותי..
אחים שלי ממשיכים בחיים בחברים(הקבועים מהתיכון כמובן) שלהם ונמאס לי כבר להיות נטל... מגיל 16 יציאה מהארון בעיות בצבא חותך את עצמי פוגע בעצמי.. אני לא יכול להפיל את עצמי על אף אחד יותר.
לא מצפה לעצה קונקרטית אבל אני כבר לא יודע מה לעשות אז החלטתי לשתף.
תודה מראש לקוראים ולמקשיבים.