לפני יום חגגתי 24 ושוב יום הולדת בודדה ועצובה, איך מתמודדים עם הכאב?

לפני יומיים חגגתי 24, מבחינת תאריך! לא מבחינת לחגוג! אף אחד לא התקשר לומר לי מזל טוב, גם לא בווטצאפ, חברות לא חגגו לי, גם עוגה ובלונים לא.
למה? כי אין לי חברים! כן, כבר 12 שנה שאין לי חברים
זה נשמע קצת לא הגיוני? אבל בואו תשמעו את הסיפור שלי ותבינו כמה הוא כואב. ולמה אני ככ עצובה. אז ככה, בגיל 12 כשהייתי בכיתה ו' עברנו לגור בתל אביב, היינו גרים באשקלון. בדרום הייתי ילדה סופר מקובלת, ילדים שהתחלתי איתם מהגן ובאמת לא היה יום שכמעט לא הייתי עם חברים. עממה כשהגעתי בגיל 12 בכיתה ו' לבית ספר חדש בתל אביב חיי השתנו ב 360 מעלות לרעה, לצערי.
הייתי ילדה שמנמונת, ביישנית, מחוצקנת דבר שגרם לילדי הכיתה שלי והכיתה השנייה לעשות עלי חרם חברתי ביתר שאת, מהר מאוד הפכתי גם להיות הליצן של כל בית הספר. כן מה שאתם שומעים, כולם הכירו את " שטיח " ככה היו קוראים לי וכולם היו צוחקים עלי. וככה סבלתי יום יום מכיתה ו עד ח בחרם, הצקות, נידוי חברתי. ואז הגיעה שלב לעלות לכיתה ט' הוריי התחננו לעירייה שיאפשרו לי להירשם בעיר אחרת כדי לפתוח דף חדש, ולא להמשיך עם אותם ילדים מציקים אבל בעירייה לא הסכימו. נאלצתי להמשיך גם מכיתה ט' עד יב עם אותם ילדים. אז בכיתה ט כבר ירדתי משמעותית במשקל ועד היום אני מקפידה כושר. החרם טיפה דעך מבחינת הצקות אבל לא מבחינת נידוי חברתי. אני אף פעם לא אשכח איך בכיתה ט' אחת הבנות עשתה מסיבת יום הולדת בלופט ואת כולם הזמינה חוץ ממני, ואיך פעם אחת שתי בנות באלו אלי הביתה כאילו רוצות להיפגש איתי וכשבאו והכנסתי אותן לחדר הן החריבו לי את החדר והלכו. ואני לא אשכח איך ילד אחד שר בהפסקה כולם שונאים את בר.. ועוד מלא דברים. שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור. אז כן כמו שאתם מבינים מגיל 12 עד כיתה יב לא היו לי חברים. לצערי זה התגלגל. הגעתי לצבא, כבר לא ביישנית יצרתי שם קשר עם בת שתיים אבל זה לא קשר של אחר צהריים.. אם אתם מבינים... היום יש לי ידיד אחד! ובזה נגמר הסיפור. ידיד אחד בן 36 שפגשתי במקום עבודה ונוצר חיבור ידידותי טוב. וזהו. אני לפני תואר, כרגע משפרת בגרויות ביואל גבע. אז תגידו לי זה אחלה להכיר חברים נכון? אז גם פה אני לא מרגישה קשורה... אני שוב בהפסקה יושבת עם ילדים כמו שהיה בתיכון אבל כאילו אני רוח... יושבת ולא קשורה לא חלק מהסצנה אם אתם מבינים. יש שתי " מחנות " אחת שהחליטו ללמוד יחד ואני מהילדים שלא הזמינו. ועוד מחנה של כמה חבר'ה ששם כן הזמינו אותי ללמוד איתם ובאמת הלכתי, כי ככ התלהבתי וואו מזמינים אותי ללמוד יחד? אותי? אני? פאקינג מזמינים אותי.. ויש גם משהי שאני כן מדברת איתה בהפסקות בשיעורים... התקדמות. אבל שוב זה לא מרגיש לי או שאני לא יודעת איך אולי מפחדת שוב מדחייה להביא את זה לידי חברה של להיפגש אחר צהריים. אולי אני מפחדת מדחייה ולכן לא מנסה להביא את זה מעבר. בכל אופן נורא עצוב לי וקשה, לא נעים בגילי להיות בודדה. הרגעים הכי קשים זה יום הולדת שאין לך עם מי לחגוג והסופשים שאת רואה כולם בסטורי מעלים תמונות עם חבר'ה בילויים עניינים ואת כמו כלב בבית רואה שנות ה 80....
מזל שיש לי 3 בגרויות לתקן ולפחות זה מעסיק אותי אבל זה לא במקום אם היה לי חברים כמובן שגם הייתי מבלה.. וזה ממש לא משכיח כי בין תרגיל לתרגיל אני נכנסת לאינסטגרם ורואה ונאכלת.
טוב אז אחרי שהתבכיינתי אני יגיד שאני לא יודעת מאיפה להכיר חברים בני גילי ואם כבר להכיר אז כמו עם הבגרויות איך להביא את זה לידי חברות של אחרי כותלי הלימודים. דיי נמאס לי כבר להיות לבד 12 שנים פאקינג בלי חברים לא יודעת מה עשיתי רע שלמעלה הנחיתו עלי פצצה כזאת. מי ישמע הרגתי משהו... לא יודעת מה עשיתי באמת שמגיע לי עונש כזה
תציעו לי תכתבו לי משהי מה שאתם רוצים תאמרו לי