מרגישה שהגרוש שלי מעמיס על הילד בגלל החוג כדורגל, צריך לעצור את זה?

יש לי ילד שמשחק בחוג כדור רגל בקבוצת הילדים של מועדון כדור רגל גדול בארץ. הוא בסה"כ בן 13. לפעמים אני מרגישה שהגרוש שלי מעמיס עליו מידי נפשית בעניין הכדור רגל. זה מתבטא בכך שהוא כל הזמן אובססיבי ומתעסק במשחקים שלו, הולך איתו לאימונים ונשאר שם, מדבר כל הזמן עם המאמן, כל הזמן מנהל עם הילד שיחות על זה ולמה הוא לא שיחק טוב, נותן לו עצות וטיפים איך הוא צריך לשחק, מדבר איתו על זה שעה בטלפונים וכ'ו. ואילו אני מרגישה שהבן שלי צבוע בגלל שלפעמים הוא אומר שיש עומס, וכשאני עוזרת לו ונכנסת לתמונה הוא פתאום משנה את עצמו כמו זיקית ומתחיל לצודד באביו.
הוא אומר לי ולאבא שלו שני דברים שונים. אני אף פעם לא הייתי מעורבת בחוג של הכדור רגל אני לוקחת את הבן השני לחוג כדור סל, הוא אף פעם לא התעניין בכדור סל הוא הלך איתו כי זה היה הסיכום בנינו שהוא לוקח את הילד לכדור רגל ואני לוקחת את השני לכדור סל, ובשלישית מתחלקים היא בחוג בלט אז הסיכום שהיה יום אחד בשבוע אני לוקחת ויום אחד הוא. הגרוש נעלם מהסיכום הזה כי נוח לו להתעסק בעיקר בכדור רגל והוא אומר שהוא לוקח לאימונים וגם למשחקים ובלט וכדור סל "משעמם" אותו, למרות שהסברתי לו המון פעמים שחוג זה לילדים ולא אמור להווה איזשהו צוות בידור בשבילו. בכל אופן אפילו המאמן אמר לו כמה פעמים שעדיף לא להישאר באימונים במגרש כי הוא נורא מפריע ולפעמים הילד לא מתרכז ולא משחק בחופשיות והוא לא מקשיב למאמן הוא ממשיך להישאר שם.
כשיום אחד דיברתי עם הילד על זה שאולי נפסיק את הכדור רגל כי זה עושה לו עומס מיותר בחיים הוא אמר לי שנכון נפסיק, ואז המאמן ביקש לדבר איתנו אז עשינו שיחת ועידה משולשת, והוא אמר שבאמת חבל לוותר כי הילד משחק טוב ויכול להגיע רחוק. ואז הילד קם יום למחרת ומתחת לאף שלי מדבר עם האבא שהוא בעצם רוצה לחזור לשחק (ואת זה ראיתי מהודעות מוקלטות בוואטס אפ שלהם, כי הייתי בטוחה שאבא שלו הוא זה ששידל אותו ללכת אבל מסתבר שלא) הוא פשוט משנה את דעתו כמו זיקית.
הוא מרכל על אבא שלו ועל כמה שאין לו כוח אליו והוא משגע אותו וחופר לו, אבל מנגד אם אבא שלו לא ייקח אותו לחוג (לעיתים נדירות, כמו שהוא קצת מצונן ועושה את עצמו חולה סופני, כשיש לו אירוע או משהו אחר) הוא יבכה שהוא לא רוצה ללכת לאימון כי זה לא שווה בלי אבא. אז אני באמת לא מבינה איך מצד אחד אפשר להגיד שהוא מכביד עליך ואתה לא אוהב את העומס שהוא יוצר עליך ומצד שני לחפש אותו באובססיביות.
שבוע שעבר הילד היה בבר מצווה של חבר מהכיתה והם חזרו ב12 וחצי ויום למחרת הוא קם וחזר מביה"ס רק ב2. הוא היה עייף בצהריים כמו סמרטוט והיה לו בערב אימון. אז אמרתי לו שאולי יוותר ויילך לישון כי לא יקרה כלום פעם אחת להפסיד אימון, הוא היה מאוד עייף. אז הוא הלך לישון. האובססיבי התקשר אליו 20 פעמים וכשראה שאין מענה התקשר אלי, אמרתי לו שהוא ישן והוא התחיל לריב איתי שאני אעיר אותו ללכת לאימון. ואז לא פחות ולא יותר הוא דפק בדלת, ולא יכולתי לא לפתוח למרות שזה עבר לי בראש, כי הילדה כבר ראתה שהוא בא, ובלי שום בושה הוא עובר במסדרון נכנס לחדר שלו ומעיר את הילד מתוך שינה לאימון, בלי שום רחמים ושום התחשבות. כשצרחתי עליו שייצא מהבית כי הוא מציק לילד הוא לא התייחס אלי, ישב בבית, הילד קם משינה אז הוא אמר לו תתארגן מקסימום נגיע יותר מאוחר ותפספס חצי שעה, הכין לעצמו קפה (בחוסר בושה ואף אחד לא הזמין אותו), כשבאתי וצרחתי עליו מה הוא חושב לעצמו שהוא נכנס ומעיר ילדים ומכין קפה במכונה ומתיישב בספה כשאף אחד לא הזמין אותו, הבת שלי התחילה לבכות על הרצפה וקראה לי רעה ובאה "לנחם" אותו (היא בת 7) ואני יצאתי מכשפה. היא אמרה לו "אל תתייחס אבא" "אתה נעלבת?" תוך כדי נישוקים וחיבוקים וכ'ו, והיא לא מבינה שאני רק רוצה להגן עליהם ולא עושה את זה משום כוונה רעה, אבל היא לא רואה את זה כך, היא רואה את זה שאבא שלה הוא אליל מושלם, ואני רעה.
אני מנסה להבין האם אני באמת לא צריכה להתערב פה ולתת לילד לשבור את הראש לבד מולו או שאני צריכה פשוט להציב עובדה לאחד כזה שחושב שהכל זורח מהתחת שלו בדרך שלו? אני מרגישה שמצד אחד הוא הורס לילד את החיים, מכביד עליו, ויש לו עוד לימודים על הראש, חופר לו, דוחק בו, מלחיץ אותו, עושה לו אובססיה לכדור רגל, אבל מצד שני הילד מתנהג בצביעות - איתי הוא מרכל עליו, אבל כשאני עוזרת לו הוא פתאום משנה את דעתו והולך בדעה של אבא שלו.
באמת לא יודעת מה לעשות עם הילדים האלה. הכי נורמלי הוא הבן האמצעי שלי, הוא יותר קטן ממנו אבל לפעמים מרגישה שהוא מפותח שכלית יותר ממנו. הוא אמנם בן 10 אבל הוא כזה חכם ורגיש ויודע טוב מאוד מי נגד מי, ולכן הוא לא משתף פעולה עם השטויות שלו ולא מרחם עליו.
אין לי שום כוונה שהם יסתכסכו עם אבא שלהם או ישנאו אותו אבל יש לי כוונה אחת - שיפסיק להלחיץ את הילדים. ובגלל שהתקשורת שלי ושלו שווה לתקשורת שיש לי עם עץ או עם כיסא, אין לי שום יכולת לדבר איתו על הנושא הזה כי הוא כזה בן אדם אגואיסט שתמיד ראה רק את עצמו ולא מקבל שום דיעה ששונה משלו ואני אפילו חושדת שהביא ילדים לעולם (כנראה) רק כדי לספק לעצמו אקשן (כמו זה שהוא חולה כדור רגל ולכן הוא פתח אובססיה לבן שלי בנושא הכדור גל, כי למה שלא מעניין אותו הוא לא יילך כמו בלט לדוגמא) אז בגלל שאנחנו לא יכולים לתקשר אני מנסה ללמד אותו דרך הילדים. אבל חוץ מהאמצעי אף אחד לא מקשיב לי.
וגם החל משנה הבאה הוא רוצה לרשום גם את האמצעי לחוג כדור רגל ולהוציא אותו מכדור סל, ואני אמרתי לו שעל גופתי המתה, ולמרות שאני סומכת על הבן שלי שהוא מספיק חכם (הוא לפעמים מדבר כמו אדם בן 30 בחיי) וגם הוא אוהב כדור סל ובכלל לא מתחבר לכדור רגל, אני מפחדת שהוא גם פתאום ישתכנע וילך איתו לכדור רגל, ויהיה עוד אחד שנהרסו לו החיים כאילו לא מספיק שלילד אחד כבר אין חיים.
ויש עוד נושא שמציק שגם הוא הרבה פעמים עושה אפליות. יום אחד היה לילד כדור רגל נגד קבוצה אחרת ולילד משחק כדור סל באותו יום ואבא שלי רצה ללכת עם הילד פעם אחת למשחק כדור רגל. אז אני אמרתי לו אם אבא שלי הולך למשחק כדור רגל אתה תלך למשחק כדור סל עם הילד פעם אחת בחיים שהוא ירגיש שאבא שלו בא איתו, הוא לא רצה ואמר שהוא חייב ללכת לכדור גל כי הבן שלי לא מסתדר בלעדיו (ממש), ואחרי שהילד ממש בכה לו והתחנן אליו שיבוא איתו פעם אחת לכדור סל הוא הלך בכזה חוסר חשק, והילד אמר שהוא בכלל לא התייחס אליו. כל הדרך למשחק במקום לדבר איתו הוא דיבר בטלפון עם הילד השני שהיה בעצמו בדרך למשחק, והוא אמר שהוא ישב במשחק וכל הזמן שיחק בטלפון שלו ובקושי התייחס ולא ראה אותו. ואז כשהם היו בדרך הביתה אז הוא שמע שהבן שלי ניצח במשחק אז הוא אמר לו בוא נקנה גלידה לו ולך, בגלל שהילד השני ניצח במשחק ותעלה להביא לו. אז הוא אמר לו ומה איתי גם אני ניצחתי ואני יכולה להישבע שאני לא מגזימה אבל הוא סיפר לי את זה בדמעות. הילד ממש בכה ואמר לי אני גמרתי איתו. הוא אמר שהוא כלל לא התייחס לניצחון שלו ולא אמר לו אפילו כל הכבוד אלא רק לניצחון של הבן השני ובכלל הרגיש שהוא לא מתעניין בו ולא דיבר איתו על המשחק אלא היה עסוק בלהתעדכן מה קורה עם השני, ולכן עכשיו הוא שונא אותו ואני אומרת לו שזה מגיע לו כי הוא עושה אפליות בין ילדים. אני מרגישה קצת רעה אבל הם לא כאלה מדברים כרגע כל פעם כשהוא אומר לו "למה אתה לא אומר לי שלום?" "למה אתה לא מדבר איתי?" אז לבן שלי יש פה גדול הוא אומר לו מה אתה רוצה, שלום ואל תבוא לי בחלום, לך מפה ואז אני מתמלאת גאווה שלפחות יש לו עמוד שדרה (לאמצעי), וכיף לי אבל אני מפחדת שיום יבוא והוא גם יקח אותו אחריו. ואילו הגרוש מנגד מאשים אותי שאני זו שמרחיקה את האמצעי ממנו כי אני ממלאת לו את הראש בשטויות ומאשים אותי שאני מפרידה בין אבא לילד שלו כשהוא לא שם לב שבהתנהגות שלו הוא מפריד את עצמו לבד ופשוט יש לו ילד חכם מספיק כדי לדעת שאבא שלו לא שם עליו אלא רק על אחיו.
כבר כמה זמן שאני חושבת פשוט לקחת את הילדים ולעבור לעיר אחרת (ולא לעיר קרובה) למרחק שלוש ארבע שעות נסיעה רק כדי לגדל אותם בשקט בלי השטויות שלו שסתם הורסות אותם. אני לא יכולה לסבול את ההתנהגות שלו כל פעם שאני שומעת אותו מדבר איתם אני מתמלאת בכזה זעם שאני אומרת מבפנים עם אבא כזה עדיף לגדול בלי אבא בכלל. אז השאלה שלי היא מה לעשות עם הבן שנמצא בחוג כדור רגל האם לעזור לו ולהתערב או שלא לעזור לו כי בסופו של דבר הוא מצודד באבא שלו. ומה לעשות עם האמצעי שנמצא בחוג כדור סל בקשר של שניהם. ועם הבת שכל הזמן רואה אותו בתור מסכן וחמוד. ומה לעשות עם זה שהוא נכנס לבית שלי וחושב שהוא דייר קבוע.