אני תמיד מחקה את ההתנהגות של החבר האיכותי שלי, איך להתחיל להיות עצמי?

יש לי חבר ממש טוב שהוא ממש בן אדם אהוב, בכל מעגל חברתי שהוא מגיע אליו אוהבים אותו, תמיד הוא יודע להגיד את הדבר הנכון, את התגובה המצחיקה.
תמיד יש לו משהו "לעניין" להגיד. ואנשים מגיבים אליו טוב ותמיד רוצים להיות בקרבתו, לספר לו סיפורים, לעזור לו, להקשיב לו, לבלות איתו, להזמין אותו לאירועים.
אני לא כזה, אני בן אדםיותר משעמם. לא ממש יודע להתנהל בחברה.
אז בזמן האחרון החלטתי שאני עושה שינוי בחיים שלי ומתחיל לפתח הרגלים יותר בריאים של התנהגות יותר חברותית, הבעיה היא שאני פשוט לא יודע מה בדיוק עושים "בתכלס".
קורות לי כל מיני סיטואציות עם אנשים שפשוט אין לי משהו מעניין להגיד, אני גם קצת הולך לאיבוד בסיטואציה ולא יודע מה אני מרגיש או איך להגיב רגשית, או איך להגיב בפועל, מה להגיד או מה לעשות. מרגיש "תקוע". (אולי אני חצי אוטיסט?)
אני מרגיש כמו אייפון שלחצו לו על יותר מדי כפתורים בבתת אחת והוא נתקע ואז כלום לא קורה.
אז החלטתי שבכל סיטואציה שאני נתקע בה אני פשוט זז רגע הצידה ומנסה להתחבר לעצמי.
הבעיה היא שבאופן אוטומטי ישר הדברים שעולים לי לראש הם "מה טל היה עושה?" (טל זה חבר שלי שכולם אוהבים) ואז אני מנסה לחקות אותו..... ואז או שאני פשוט לא מצליח לחשוב מה הוא היה עושה, או שאני מנסה לחקות אותו וזה יוצא גרוע, ולא אותנטי ואנשים לא ממש מתחברים אלי.
אני מנסה למצוא את הרגשות שלי. אבל אין לי רגשות!!!
אני פשוט אדיש שאלוהים ישמור.
איך להתחבר לרגשות שלי? תמיד אומרים "תהיה אתה" אבל מי אני? יש בי וואקום.
לדוגמא, הייתי בצומת ספרים ופגשתי מישהו שאיתי במילואים ובראש שלי זה כזה "אוקי, הנה עומרי, הוא בחנות ספרים אני אגיד לו היי" ואז השיחה נראית ככה:
אני: עומרייי יא גבר מה הולך??
הוא: הופה מה המצב כריש?
אני: וואלה עשר
הוא: אחלה... מה? קונה ספרים?
אני: כן מחפש משהו לאמא.
הוא: יפה
אני: מה איתך?
הוא: גם גם, משהו לעצמי האמת
אני: טוב אחי, בהצלחה
הוא: טוב לראות אותך
אני: גם אותך אחי, נתראה על הפודרה יא גבר
וזהו, ככה נראות רוב השיחות שלי בחיים. אין עניין. אין חיבור, אין באמת התעניינות, אין משהו א-מ-י-ת-י.
הכל סתם, ואף אחד פעם לא באמת רוצה לבלות איתי עוד זמן. אף פעם השיחה לא נגמרת בזה שמישהו ירצה לשמור איתי על קשר או להפגש איתי עוד פעם.
אין לי באמת חברים טובים (חוץ מטל בגדול שאני הסיידקיק שלו במקרה הטוב או הצל שלו במקרה הרע אבל גם אותו אני בקושי רואה כי הוא גר רחוק כרגע)
עכשיו הקטע זה שכשאני פוגש את העומרי הזה בחנות ספרים אז אם יהיה לי זמן רגע להיות קשוב לעצמי, לפני שאני נזרק לפינג פונג של הסמולקטוק הסתמי, ורגע להזכר, מי זה עומרי בשבילי? מה עולה לי כשאני רואה אותו בחנות ספרים? יש בזה משהו משעשע לראות אותו על אזרחי? מסקרן אותי שהוא קונה ספרים אם במילואים הוא בחיייייםםםם לא הביא ספר? בא לי לשתף אותו מה אני עושה בחנות ספרים בדיוק? מעניין אותי אם הוא מגיע הרבה לחנות הזאת (כי אני נמצא בה הרבה)? ואם כן איך זה שלא נפגשנו פה אף פעם? מעניין אותי איזה סוג ספרים הוא קורא? יש לי אולי המלצה בשבילו על ספר שממש העיף אותי? מעניין אותי מה הוא עשה אחרי שהוא יוצא מהחנות? אולי נלך לאכול ביחד?
בקיצור, כללל הדברים הנורמליים שאנשים איכותיים מעלים בשיחה,
ולי פשוט אין אתזה, אני מרגיש שאני נזרק לסיטואציה כמו לתוך שדה קרב ואין לי זמן לחשוב ולהרגיש ולהיות נ-ו-כ-ח. אני פשוט על אוטומט
הכל תמיד "מה המצב? מה קורה? מה הולך? מה נשצע? מה חדש? יאללה ביי!" ואיפה אני בכל האוטומט הזה? לא יודע! אין אני!
איך יוצאים מהאוטומט?????