בדיכאון מהלימודים, לא יודעת מה לעשות. איך להתמודד?

אני באמת לא יודעת מה לעשות, אני פשוט בדיכאון וחסרת מוטיבציה. אני ממש סובלת מלחץ בלימודים וכל החומר שמכתיבים לנו גורם לי כאב ראש. אני חושבת לעצמי למה בעולם המקולקל שלנו צריך לבזבז 3 שנים מהחיים שלנו על תואר שרוב התוכן כלל לא רלוונטי, רק כדי להפוך את הסטודנטים למכונות ציונים ?
שנה שעברה למדתי שפות ומאוד אהבתי את זה. אך לא מצאתי תואר בשפות בשום מקום. רק קורסים פרטיים שעולים מאוד יקר. אני מאוד אוהבת שפות, זה הדבר שהכי מרתק אותי, שפות ותרבויות אירופאיות. אין תואר כזה בשום מקום. למדתי צרפתית בצרפת והיה לי כל כך כיף לגלות את התרבות הצרפתית מקרוב, החברים לכיתה היו חברה מכל העולם, אנשים איכותיים ומאוד חכמים, שהסתדרתי איתם מעולה. המורים היו מדהימים, מצחיקים, אנושיים, מתחשבים. זה היה סוג של תואר בצרפתית אבל אוניברסיטאי .... המשכתי את הלימודים ונרשמתי לתואר רציני באוניברסיטה. אבל אז הכל השתנה. אני מוצאת את עצמי לבד, בלי חברים. אף אחד לא יודע שאני מישראל, חושבים שגדלתי בצרפת, כן אני מדברת שוטף עם מראה אירופאי וכי יש לי כישרון לשפות. אבל אני פשוט נכנסתי לדיכאון מטורף. בהתחלה התואר ממש עניין אותי, לאט לאט אני מאבדת מוטיבציה. מפציצים אותנו בשיעורים, הדיסלקציה שלי והקשב וריכוז באים לידי ביטוי יותר מתמיד. אני מנסה להשתתף בשיעורים אבל תמיד אומרת תשובה לא נכונה. זה ממש מוריד מערכי, שהייתי רגילה להיות התלמידה המצטיינת בכיתה. אני מרגישה כל כך חרא.
גם הצרפתים לא יודעים הכל, אבל אני תמיד רגילה להשתתף ולומר דברים שאף אחד לא יודע. פתאום זה השתנה. אני מרגישה חסומה, שאין לי מה להגיד, שאני לא חושבת כלום. אני לא מבינה מה קרה לי. זה מדכא אותי.
תמיד הייתי חושבת מחוץ לקופסא, חושבת על דברים שאף אחד לא חשב עליהם קודם, ופתאום זה נעלם בלימודים. אני ממש מרגישה שאני מאבדת את עצמי. התואר שהלהיב אותי בהתחלה מתחיל לאט לאט להפוך לנטל.
אני מרגישה נורא.
כולם גאים בי על מה שאני לומדת, המשפחה, חבר שלי ....
אבל אני מרגישה כל כך סתומה בלימודים. השיעורי בית כל כך קשים לי עד כדי כך שאני נעשית ממש עייפה ומתקשה להתרכז. זה מתסכל אותי, אני רגילה לתקתק שיעורים ב-5 דקות, אפילו במקצועות רבי מלל כמו היסטוריה. שפכתי את החומר בעל פה רק מלהקשיב למה שהמורה אומרת. כל היכולות שלי נעלמו ואני מרגישה כל כך טיפשה.
זה ממש מתסכל אותי. אני לא יודעת מה לעשות. אני בת 22 ואני צריכה להתחיל ללמוד תואר, אני ממש לא רוצה להירשם שוב מחדש לתואר אחר זה ממש כאב ראש וסיפור בצרפת, הם עושים את המוות. עשו לי את המוות שנרשמתי לאוניברסיטה עם הטפסים, הם בעצמם לא מאורגנים [גם הסטודנטים הצרפתים סובלים מהחוסר יעילות של האוניברסיטאות] וכל כך שמחתי שעברתי את הכאב ראש הזה והתחלתי ללמוד ... אבל אז אני תוהה לעצמי מה אני עושה כאן. האם זה מה שמעניין אותי ? ומה בעצם המטרה שלי בחיים ?
המרצים כל כך מגעילים ואנטפיטים, יש רק אולי 2 שהם בסדר. המורה לאנגלית עושה שורש וריבועים מאותיות, לא מבינה את שיטת הלימוד ההזוייה הזאת, אפילו חברה לכיתה, צרפתייה, אמרה שהיא בחיים לא נתקלה בדבר כזה ושבתיכון לומדים אוצר מילים וקוראים טקסטים [כמו בארץ]. יש מורה אחד לכלכלה שפשוט מדבר באוויר ולא מסביר בכלל איך הוא עושה את התרגילים. אף אחד לא מבין אותו. כשביקשתי ממנו להסביר יותר ברור הוא צחק עליי ואמר "בתור מישהי עם בגרות מדעית את אמורה להבין את זה מיד!" זה ממש העליב אותי. אבל ממש. אני אשמה שאני דיסלקצית וצריכה שיסבירו לי שלב אחר שלב כדי שאבין?
מרצה אחרת פשוט קובעת לנו שיעורים והיא בעצמה מבריזה. ובשאר השיעורים היא לא מפסיקה להטיף מוסר ולרדת על היכולות של התלמידים. אני מרגישה כל כך חסרת מוטביציה, לא מבינה למה המרצים כאלו רעים ומגעילים, ומה האינטרס שלהם להתייחס אלינו ככה.
הכי תסכל אותי זה שבשיעור אחד, אני באמת השתדלתי להשתתף אבל לא כזה עניתי נכון, ואני עבדתי מלא זמן על שיעורי הבית והמרצה התחיל לומר בכעס "נמאס לי אתם לא עושים כלום, אתם לא עובדים איך אתם מצפים להצליח ככה אתם מורידים לי את המוטביציה דיי נמאס לי" וממש התעצבן ...
מרגישה שכל ההשקעה שלי היא לשווא, שאחר כך בשיעור התשובות שלי לא נכונות ושאני סתם עושה צחוק מעצמי מול כל הכיתה.
חשבתי שזה מעניין אותי. אבל מה קרה ? מה קרה לתלמידה המצטיינת ? למה באוניברסיטה נהפכתי לכזאת מטומטמת ?
אני לא מסתדרת עם שיטת הלימוד באוניברסיטה. אני לא מבינה כלום. אני לא מפסיקה לבכות. אני לא יודעת מה לעשות. נמאס לי. רק בכיתות קטנות עם מורה שמסביר כל דבר 5 פעמים אני מסתדרת, ומכתיב כל מילה. רק עם יחס אישי, כמו בתיכון. כשהמורה מדבר לאוויר ואני צריכה להבין ככה אני לא מסתדרת. קיבלתי התאמות לימודיות מהאוניברסיטה ואפילו סטודנטית עוזרת לי עם השיעורים והחומר, אבל עדיין קשה לי. מאוד.

אני מרגישה שאני לא יכולה יותר. אבל אני מפחדת להישאר בלי כלום. כל הכסף שהשקעתי, כל המאמצים, מפחדת שהכל יהיה לשווא. חבר שלי הוא היחידי שמחזיק אותי, הוא היחידי שתומך בי [הוא צרפתי] ואני ממש לא רוצה להיות רחוקה ממנו. אבל אני לא מפסיקה לסבול מהתקפי דיכאון וחרדה. אם אני עוזבת את הלימודים אני צריכה לחזור לארץ, אני לא רוצה להיות רחוקה מחבר שלי ! אני לא רוצה להישאר בלי מסגרת ובלי מקצוע. לא רוצה לאכזב את כולם, ואז באמת להרגיש כלום.