קשה לי כל כך, אני על סף ייאוש

תודה לכל מי שנכנס לשאלה, באמת זקוקה לעזרתכם!

אז היי, אני תלמידה בכיתת יא׳, בת 16.
אני יתומה, לא היה לי אב לעולם ואימי נפטרה מן העולם הזה לפני כ- 10 שנים.

מאז שאימי נפטרה גדלתי עם סבתא שלי, שאף פעם לא הסתדרתי איתה.
בתוך בן אדם היא בן אדם יחסית טוב.
היא מאוד אחראית, תמיד יש אוכל בבית, תמיד נקי ומסודר, לא חסר כסף.
אבל בתור סבתא, או ה״אמא״ שכביכול הרווחה ניסתה לתת לי, היא לא משהו.
היא מאוד מבוגרת ועברה דברים לא פשוטים שהביאו אותה למצב הזה.
היא אישה מאוד ילדותית, קרה, שומרנית, וביקורתית. אין יום בשנה שבו לא רבנו, מאז שאני זוכרת את עצמי. היא מסוג האנשים שתמיד יהיה להם מה לומר על כל מצב, ותמיד יסיקו מסקנות (בדרך כלל שגויות), תמיד מחפשת על מה לריב ואיפה להיתפס, איפה לעקוץ...
בקיצור, אישה לא נעימה.
אמא שלי סבלה ממנה לא פחות ממני.

ואני, ההפך הגמור ממנה. אני לוקחת הכל ב״איזי״, לא אכפת לי מאחרים, כי אני מאמינה שכל אחד עושה מה שטוב לו, מאמינה בחופש ומאמינה בכך שלא שופטים בן אדם עד שלא נועלים את הנעליים שלו.
אני מאובחנת כבעלת הפרעה רגשית- מאניה דיפרסיה.

בנוסף, יש לי חבר מקסים, שאותו אני בקושי רואה. אנחנו מנהלים זוגיות של מעל לחצי שנה כבר, ואנחנו מאוד אוהבים. הוא כל מה שלא היה לי אי פעם.
את החום והאהבה שלעולם לא קיבלתי מסבתי, קיבלתי ממנו וממשפחתו- אני מרגישה שהם הכל בשבילי, המשפחה שלי!
בן זוגי התחיל לשרת ובגלל זה יוצא לי לראות אותו רק שלושה פעמים בחודש, שזה מאוד מבאס.
מה שיותר מבאס זה כל היום לשמוע את דעותיה של סבתי עליו, ועקיצות לא נעימות. כל הזמן יש לה מה לומר עליו, על הקשר שלנו, ובכל דבר היא דואגת לערב אותו או את שמו.

כיתת יא׳ זו שנה לא קלה בכלל, ובית ספר באופן כללי הוא מקום שמאוד מדכא אותי.
בגלל כל ההתנהלות בבית, עם סבתי, עם בן זוגי שרחוק ממני, עם העבר שלי- אני מוצאת את עצמי בדיכאון כל כך עמוק.

נמאס לי להתמודד עם הדברים האלה כל יום, בעיקר עם סבתא שלי! אני שונאת אותה, אך מעריכה אותה כי יודעת שבלעדיה לא הייתה לי קורת גג. זה עדיין לא שווה את הסבל שאני עוברת כל יום בבית, את האמירות המשפילות והריבים וכל הזלזול והשליליות... היא הורסת לי את החיים.
אני לא מאשימה אותה, אך גם לא מצליחה להבין איך היא לא מנצלת את ההזדמנות השנייה שאלוהים נתן לה?! הרי גם אמא שלי לא הסתדרה איתה וזה ידוע לה! היא חוזרת אחרי אותן הטעויות וגורמת לשנינו לסבל!

ניסיתי להתאבד פעם אחת, ואף הייתי מאושפזת (לא במחלקה פסיכיאטרית/מרכז לבריאות נפש), בלעתי קופסה שלמה של כדורי שינה, ואני לא רוצה לנסות בפעם השניה, אני רוצה לחיות חיים שמחים מאושרים ובריאים!

ברווחה מודעים למצב אך לא עושים דבר כדי לעזור לי.

נמאס לי לחיות את החיים שלי, לחכות ליום שאצא מהבית ולא אצטרך לראות אותה יותר. אני מיואשת, אוזלים הכוחות הנפשיים שלי.
מה אעשה?!