לא מסכימים לרשום אותי לפסיכולוג ואני במצב נורא

שלום אסקפיפול,
אני אתחיל מזה שעברתי די הרבה בחיים שהביא אותי למצב שלי היום..
אני לא רוצה להשמע לכם כמו עוד אחת בת 15 בגיל ההתבגרות מלאת הורמונים ששונאת את ההורים שלה סתם ככה, כי גם אם תשאלו את כל מי שמכיר אותי מגיל קטן תמיד הייתי כזאת שקטה שלא מספרת כלום להורים ושהמצב שלי הוא מוצדק לגמרי ואני לא מחפשת בעיות שאין לי.

עברתי בריונות, מאז ומתמיד.
לפעמים משהו נורא, לפעמים בקטנה, אבל בגלל שהכל התאסף במשך השנים, זה יצר די הרבה בעייתיות במצב הנפשי שלי.
אני לא מאובחנת, אבל בדקתי ושמעתי מאלה שכן מאובחנים ושמתי לב שזה בדיוק מה שיש לי.. אף פעם לא הרגשתי כאילו אני צריכה איבחון, לא חשבתי שזה משהו הכרחי כי כך או כך לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי.
בשנתיים-שלוש האחרונות הנושא תקף אותי הרבה יותר בצורה רצינית, התחלתי להסתגר הרבה בחדר, לא היו לי חברים ועבר לי הרבה פעמים בראש השיקול להתאבד.
עברתי את הדיכאון.. אבל נשארה לי חרדה חברתית..
ושלא תבינו לא נכון, לחשוב/לדעת שיש לי בעיה נפשית ממש לא משפיע עלי, זה פשוט משהו שאני יודעת ולא מפריע לי בכלל (לאלה שבטח יאמרו שזה שאני חושבת שיש לי חרדה חברתית אז זה מה שגורם לחרדה החברתית).
עברתי את הדיכאון בזכות בן אדם שנכנס לי לחיים ושינה אותם לטובה.
הפסקתי את המחשבות האובדניות, נהייתי הרבה יותר שמחה ופתוחה עם אנשים, יש לי הרבה יותר מוטיבציה להצליח ולהכיר אנשים חדשים.
תמיד הייתי אנטי פסיכולוגים, מהסיבה הפשוטה שהם מקבלים כסף על זה ולא באמת אכפת להם ממני (אכפת הכוונה בצורה שבן משפחה אכפת לו נגיד מאח שלו), חשבתי שאוכל לעבור הכל רק אם בן אדם שאני אוהבת (לא רק רומנטית) יהיה שם בשבילי וידחוף אותי לעשות דברים.
החרדה החברתית שלי מתבטאת בכך שאני לא מסוגלת לאכול מול אף אחד ולוקח לי זמן להתחיל לאכול מול אנשים - בגלל זה אני גם אף פעם לא מביאה אוכל לבית ספר ונשארת רעבה מהיום הקודם עד 4 בצהריים או עד מתי שאני באה שזה בדרך כלל 4-7 בצהריים וגם אז אני בקושי אוכלת.
פעם הייתי משתתפת המון בשיעורי ספורט, אפילו השתתפתי במירוץ שדה והייתי אחת הטובות בבית ספר, ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת להתאמן מול כולן ויוצא שאני יושבת בצד ומקבלת אי השתתפויות.
החרדה החברתית מתבטאת בעוד המון דברים.

ההורים שלי יודעים על המצב שלי.
הם תמיד ידעו. והם גם ידעו מה עברתי.
בשנה האחרונה אני מבקשת מהם כל הזמן לרשום אותי לפסיכולוג כי החלטתי לתת לזה הזדמנות, העובדת הסוציאלית בקופת חולים שלי והיועצת בבית ספר דיברו איתם וזה לא עוזר, גם בבתי ספר הקודמים הציעו להם את זה הרבה.
הבעיה היא שמתחילת השנה לא השתתפתי וזה מתחיל להוריד לי בציון, והנושא בוער בבית הרבה מאוד כי אבא שלי מובטל ולא ידוע מתי יחזור לעבוד אם בכלל, ואמא שלי עובדת, אז הם אומרים שאין כסף לפסיכולוג (שמהקופת חולים זה 100-150 לפגישה).
אמא שלי הולכת לדיאטנית, הולכת לחדר כושר ולשיעורי שחיה בקיצור חיה את החיים אפשר אפילו להגיד כי היא יוצאת לא קצת עם חברות שלה.
אני כל הזמן עם דמעות כי אני נלחצת בשיעורים כשפונים אלי, אני מפספסת שיעורי ספורט שאני יכולה לקבל מהם פטור מפסיכולוג ופשוט להכין עבודות במקום ועוד המון דברים אחרים שהורסים לי את חיי היומיום..
אני רק רוצה את הטיפול הזה ולסיים עם זה כבר, אני פשוט לא מסוגלת להלחם בזה לבד..
מבחינתי לקבל עזרה מכל מקום, אני אסכים להכל.. אבל נמאס לי לחיות ככה..
בדיוק אמא שלי אמרה לי "פעם היו מתמודדים עם זה לבד בלי פסיכולוג" ושני ההורים שלי חושבים שזה נושא שאפשר לצחוק עליו ולהגיד "את ממציאה" או "איזה שטויות".
אני כבר לא יודעת מה לעשות.. אני אובדת עצות..