למה אנשים לא מנסים להתקרב אליי?

כל השנים האלה אני הייתי לבד, מהגן ועד הסיום הלימודים לא היו לי חברים או ידידים שאני יכולה לצאת איתם. הייתה רק ילדה אחת שדיברת איתי בכל הפסקה בבית הספר וזהו.
בכל פעם חזרתי הביתה ולא יצאתי ממנו, הרבה פעמים אמא שלי שאלה אותי למה אני לא יוצאת עם חברות, ואני תמיד עם המשפט המעצבן "אין לי חברים". אז מה אני אצא לבד? אצא לטייל לבד ואסתכל על חברות הנערים והנערות שצוחקים ביחד ונהנים כל רגע?
אז תמיד אני לבד, גם עכשיו. לא היה לי מערכת יחסים בעבר וגם עכשיו.
לפעמים אני מדברת וירטואלית וכשיש להם את המספר שלי ולפעמים מדברים בהודעות, הקשר מסתיים מהר ולא קורה כלום.
כשאני מכירה כמה אנשים חדשים, פתאום יש לי אור בפנים אני מחייכת וצוחקת בעדינות בלי סיבה. כי זה מוציא אותי מהדיכאון, חברות זה כל מה שאני צריכה.
אבל תמיד זה קורה כשאני רוצה לדבר עם אחד החברים ושולחת לו הודעה, הוא לא עונה בחזרה. ואם הוא עונה זה כאילו שהוא עושה טובה.
אף אחד לא שולח לי 'מה נשמע' או משהו רק כדי שאני לא ארגיש לבד. ואם מישהו שאני מאוד אוהבת אותו שולח לי הודעה, אני מחייכת חיוך גדול וישר כותבת משהו כמו "אני מאוד התגעגעתי אליך, אני שמחה לדבר איתך שוב.." ובמקום שהוא יגיד לי "גם אני התגעגעתי אליך" הוא ישנה את הנושא למשהו כמו "מה קורה איתך ?"
תמיד זה קורה לי עם כל מישהו חדש שאני מכירה. אני מנסה להתחבר לאותו אחד מנסה להתקרב בצורה הכי ידידותית ויפה, חברים בשבילי זה הדבר הכי יקר. אבל תמיד הם נותנים לי להרגיש כאילו אני כלב.
הם לא אומרים לי משהו שיכול לשמח אותי כמו "איזה כיף לדבר איתך" אני שמח לראות אותך שוב" "התגעגעתי אליך".. ועוד משפטים שכל אחד אוהב לשמוע. וגם אם אנחנו בקשר תקופה ארוכה, עדיין הם לא יגידו איזה רגש כלפי.
אני נערה מאוד טובה וידידותית לכולם ואני לא מבינה למה הם נותנים לי להרגיש שאני אוויר, כאילו אני לא חשובה לכל אחד.
אין לי כבר כוח בזמן האחרון, אין לי כוח לדבר עם אף אחד כי אני יודעת כבר את היחס שיתנו לי בחזרה.. זה כל כך פוגע שאני כבר כותבת עם דמעות בעיניים..
קשה לי לבד אני צריכה מישהו שיהיה איתי ויגיד לי את כל מה שאני צריכה לשמוע.

למה כולם מתנהגים אלי ככה?..