עבר קשה ודיכאון, לא יכולה להוכיח לקב"ן שאני סובלת

היי לכולם.
אשמח לעזרה ממכם ועצות למי שמבין בצבא.
תאריך הגיוס שלי היה לפני חודשיים ולא התייצבתי בבקו"ם כי הייתי בעבודה במשרה מלאה.
הסגרתי את עצמי אחרי חודש ושפטו אותי ל12 יום בכלא.
זאת בדיוק הייתה תקופה שהחבר נפרד ממני בלי להסביר אז הייתי בדיכאון גם ככה, הייתי מעשנת קנאביס כל יום בכמויות למשך תקופה של כמה חודשים (בזבזתי על זה מעל 10,000 שקל בוודאות) וזה עשה לי חרדות ולא הצלחתי להפסיק, ואם להגיד את האמת אני רציתי להכנס לכלא בכוונה כדיי להפסיק.
זאת טעות ענקית.
בכלא חוויתי גיהנום, בכיתי יותר מכולם, כל זה היה כשאני בגמילה ישר ברגע שאני נכנסתי.
אפשר להגיד שהיום הראשון שבר אותי.
הכניסו אותי למעצר בהתחלה והייתי שם לבד 12 שעות על היום הראשון.
התחרפנתי. גם ככה באותה תקופה היו לי מחשבות טורדניות וקשות ודיכאון לא קל בכלל.
ומהיום הראשון התחלתי לזמזם שירים לעצמי והמחשבות שלי לא שתקו לרגע,
בכלא הזמן בכלל לא זז, לא הצלחתי להסתגל וקיבלתי טראומה קשה מכולם, אני משוכנעת שזה גם בגלל שאני לא מסתדרת עם מסגרות וגם בגלל שבדיוק הייתי בגמילה מירוק, ואפילו הסיגריות שם בלי ניקוטין ויש 4 הפסקות ביום, שכמעט בכל הפסקה הייתי צריכה לכבות את הסיגריה באמצע.
קצת רקע:
אני בן אדם מנומס שלא עושה בעיות ומתחצף, בכלא הייתי ממושמעת אבל זה לא עזר, תמיד חיפשו אותי, העירו לי על דברים שבאשמתם (כמו מכנס קרוע שביקשתי 10000 פעם להחליף והם רק מרחו אותי ואז כעסו עליי כל פעם מחדש), בקיצור חוויתי את זה כחוויה מזעזעת.
עברתי דיי הרבה בחיים והצבא לא היה מודע לזה, יש לי נתונים מאוד גבוהים (אפילו השופט במשפט אמר לי שיש לי את הנתונים הכי גבוהים מכל מי שעמד למשפט באותו יום), התפקיד שלי הוא אחד התפקידים הכי נחשקים לבחורה (רכזת חינוך וידיעות הארץ), אבל אני יודעת שאני לא אשרוד במסגרת צבאית בוודאות.
מגיל קטן עד גיל 15 התעללו בי נפשית בבית, הייתי חותכת ורידים בגיל 12 ובוכה כל הזמן בגלל המצב בבית. קשה לי לדבר על זה כי דאגתי להדחיק הכל, אבל אני זוכרת את עצמי יושבת שעות וצורחת מבכי בתוך הארון בחדר, צורחת כל הזמן כדי שהשכנים ישמעו ויקראו למשטרה, ובגיל 15 התקשרתי למשטרה, לקחו אותי לחקירה ושחררו את מי שהיה אשם בזה ישר, ועברתי לפנימיה, שם העיפו אותי אחרי שנתיים על אחזקה ושימוש עצמי של קנאביס.
רוב החיים היו לי הפרעות אכילה מסוג בולימיה נרבוזה ואכילה כפייתית- לא הקאתי לקחתי כדורים משלשלים, אני תמיד הייתי בעודף משקל חוץ מפעם שירדתי 30 קילו אבל עליתי בכך שהיו לי התקפי אכילה פסיכוטיים שגרמו לי לדיכאון מטורף..
חזרתי לעשן באופן יומיומי והכל היה בסדר עד שהחבר נפרד ממני, התחלתי לאכול סרטים בקטע פסיכי ולדבר עם המחשבות כל הזמן, בצורה שלילית של ביקורת עצמית, כל הזמן חשבתי על כל הבעיות החיצוניות והפנימיות שלי בחיים שגרמו לו להפרד ממני (כי הוא לא אמר מילה על הסיבה) והתחלתי להבין שאני פשוט בן אדם מסכן.
יש לי הפרעות דימוי עצמי בנוסף לבעיות החיצוניות שלי, אני בעודף משקל ויש לי בעיות נוספות.
יש עוד הרבה דברים שלקחתי אותם מאוד קשה בחיים שלי, כמו אובססיה למישהו שהתעלל בי נפשית 3 שנים, יש לי חרדה מסקס ומשיראו אותי ערומה אז לא יכולתי להכנס לשום מערכת יחסים, אני חושבת שיש לי מאניה דיפרסיה כי למרות כל תקופות הדיכאון והזוועה (מבחינתי) שעברתי בחיים יש לי תקופות מדהימות.
אבל! הבעיה העיקרית שאני לא מצליחה להביע את עצמי מול אנשים.
כל החיים אני משחקת את עצמי בן אדם חזק, עד גיל 16 הייתי מדברת על זה המון, בעיקר מספרת על הבעיות שהיו לי בבית, ואז נסגרתי לגמרי ולא סיפרתי לאף אחד כלום כבר שנים.
זה לגיטימי, עברתי את זה, זה נגמר ואין מה לחזור לעבר, אני אפילו לא זוכרת הרבה, רק סצנות קטנות, אבל 100 אחוז חוויתי גיהנום בתוך הלב, אני ילדה רגישה...
אחרי הכלא דרשתי לראות קבן, טופלתי במכון להפרעות אכילה כמה חודשים והייתי אצל פסיכיאטר, הלכתי לקבן כבר פעמיים ולא הצלחתי לחשוף את הכאב.
רק חייכתי ואפילו אמרתי כמה בדיחות, כאילו אני הבן אדם הכי נורמטיבי בעולם, ככה אני גם נראת וככה כולם חושבים. אין לי סממנים של דיכאון בעיניי אחרים, אבל בפנים אני מתחרפנת ורוצה למות.
אמרתי לקבן שלא פגעתי בעצמי שנתיים, והאמת שאחרי הכלא רציתי רק למות ושקעתי בדיכאון מטורף ועשיתי לעצמי כמה שריטות, וגם נהיו לי בעיות עם אלכוהול (הפסקתי עם הסמים ממש לא מזמן כי זה עשה לי חרדות) ואני שותה המון וודקה.
אני לא סיפרתי כלום מזה לקבן, היא שלחה אותי לאיבחון פסיכיאטרי ושוב, איזה הלם, הגעתי ואמרו שהתבלבלו בתאריך ולבוא עוד שבועיים (כבר בפעם השלישית, זה דברים שאני משתגעת מהם בתוך תוכי כי גם ככה קשה לי להכנס לבקום בלי לחוות רגשות מאוד עמוקים ושליליים), ואני לא יודעת איך להסביר לו את הדברים האלה, אני משתתקת כשאני נכנסת לשם מרוב עצבים על המקום הזה, רק רוצה לסיים וללכת.
אני מנומסת מהטבע שלי אז בכלל אני נראת בן אדם טוב ונורמטיבי, אני לא יודעת איך אצליח לצאת מהצבא אם אראה להם נורמלית, ואני מפחדת להכנס לטירונות כי אני מכירה את עצמי, בגדנע גם נכנסתי לדיכאון ושברתי גמילת סיגריות של שנה, ובטירונות אני ממש לא אשרוד, קשה לי לאכול מול אנשים, אני חושבת שיש לי חרדה חברתית ואני לא יודעת מה אני אעשה אם יגייסו אותי בכוח.
הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים האלה זה להכנס לכלא.
בכלא כשלבשתי את המדים בהתחלה הלכתי עם עם מכנס רגיל והוצאתי את החולצה של המדים, וצעקו עליי להכניס אותה פנימה ובכיתי כי הסתכלתי על הבטן שלי ולא יכולתי לראות את עצמי ככה, אני ביומיום תמיד שמה חולצות שמסתירות את הבטן ועד שלא הביאו לי מכנס XXXL (שנפל ממני) שיקרתי להם שהמכנס קטן וזה לוחץ לי את הבטן אז ניסיתי כמה שאפשר בנימוס לבקש שירשו לי ללכת עם חולצה בחוץ, עד שהביאו לי מכנס ענק (וקרוע חחח).
את הרגשות שלי אני מיומנת בלהביע בכתיבה, אבל במציאות בדיבור אני לא מצליחה להסביר.
אני בן אדם מאוד משתנה בתקופות ועכשיו אני בתקופה שאני לא מסוגלת להראות רגשות, אני מפחדת לספר להם על הסמים שלא יעשו לי בדיקות וישימו עליי מעקבים (אני לא נקייה), לא יודעת מה מותר לספר ומה אסור אז אני לא מסתכנת ואומרת להם שהכל היה לפני שנים, אבל איך יוציאו אותי מהצבא ככה?

*חשוב להדגיש שאני לא נגד גיוס, אני פשוט יודעת שאני לא אשרוד במערכת הצבאית.


מודה מאוד למי שהגיע עד לכאן, אשמח להבנה, או עצות מה להגיד לפסיכיאטר.
תודה