לצאת מהצבא או לא?

היי לכם. לפני שאנשים כאן יתחילו לקבל את המחשבות הלא נכונות מהכותרת אני אשמח אם קודם תקראו את השאלה שלי לפני.
סליחה על האורך, אבל אני ממש אובדת עצות ואני אשמח לשמוע אם יש אנשים שזה גם קרה להם ואיך החיים שלהם עכשיו.
קודם כל אני אבהיר דבר אחד: אני מעריכה מאוד את צה״ל.
ואני מעריכה עוד יותר אנשים שנשארים במערכת הנוראית הזאת ובאמת מצליחים לשרוד, כי אני לא מצליחה.
בהתחלה מאוד רציתי להתגייס, כשהייתי צעירה יותר, בת 15,16.
לפני הצו ראשון שלי רציתי ממש להגיע לעוקץ, והבנתי שזה כרוך בנתונים טובים ובמיונים מסוימים.
אחרי הצו הראשון שלי הדעה שלי השתנתה 180 מעלות, כבר לא רציתי לשרת וזה היה אחרי 10 שעות של היכרות עם המערכת הצבאית. גם אם זה במידה הכי מועטה שיש, ידעתי שאני לא אסתדר במערכת הזאת.
בלי קשר לצבא, תמיד הייתי בן אדם ביישן ומופנם ורגיש.
באמת שניסיתי לנסות לשנות את עצמי ולא הצלחתי
ואז התחילו להתפתח דברים כמו חרדה חברתית והתקפי חרדה שהשפיעו עליי ממש, לא אכנס לזה יותר מידי אבל זה דבר שמאוד השפיע עליי.
העבר המשפחתי שלי מעורבב עם האישיות שלי פשוט לא יצרו בן אדם פתוח וחברתי שמסתדר במסגרות חברתיות (שצבא זאת מסגרת שמצריכה התעסקות עם אנשים 99% מהזמן) לצערי הרב. הלוואי שיכולתי להשתנות, אבל אני לא יכולה.
אני בן אדם שלא יכול להסתדר עם יותר מידי אנשים ועם קהל, אני לא מסתדרת עם אנשים רועשים וקולניים.
אני בן אדם שקט יותר, כי זה האופי שלי.
והצבא מנוגד לכל הדברים האלה.
התגייסתי בערך מלפני שנה, באוגוסט 2017. אחרי הצו הראשון (שהנתונים בו גם לא היו כאלה גבוהים) לא כל כך התעסקתי בצבא ובמה שאני עומדת לעשות כי זה עוד אחד מהחסרונות שלי, להתעלם מהבעיות ולחכות לפיתרון שיגיע.
חודש לפני שהתגייסתי אז הייתה לי פגישה עם קבן שבאמת באתי במטרה להשתחרר, לא לקבל הקלות אלא להשתחרר.
אבל בסוף הפגישה לא קיבלתי כלום חוץ מקה״ס שגם לא תורם הרבה.
באותו חודש לא יכלתי לתקשר עם אף אחד, לא רציתי לתקשר והיה לי מאוד קשה לקבל את זה שהחופש שלי עומד להילקח ממני. המשפחה שלי לא קיבלו את זה טוב.
תמיד אני והמשפחה שלי לא הסתדרנו, המון דברים מהעבר שקרו בגללם והשוני המטורף בינינו גרמו לזה.
הם רצו שאני אתגייס, תמיד רצו שאני אצא מהבית ואהיה יותר פתוחה, דברים שאני לא יכולה לעשות כי שוב, זה מנוגד לאופי שלי.
הם התעצבנו עליי ברמות אחרות שאמרתי שאני לא רוצה להתגייס, וכל פעם גערו בי שהתחלתי להגיד להם שאני רואה כבר איך השירות שלי עומד להיראות, כל פעם אמרו לי שאני צריכה לתת הזדמנות.
התחלתי לשנות קצת את הדעה שלי ואמרתי שאולי אני באמת הבעיה וצריכים להישאר אופטימיים.
ביום הגיוס התגייסתי לאיזה תפקיד שהביאו לי בבקום.
הטירונות והקורס היו זוועה, שאני לא אתחיל לפרט עליהם אבל שוב, אמרתי שאלה קשיים התחלתיים ואני צריכה לתת לעצמי הזדמנות.
אני חושבת שמיותר להגיד שלא היו לי חברות. כן התחברתי לכמה בנות אבל זה לא היה חיבור כמו של בנות אחרות במחלקה שהיו יוצאות גם בימי שישי בערב, פשוט קשר מאוד לא מחייב שגם ככה התנתק אחרי הקורס.
ואז הגיע הסדיר. שזה סיוט בפני עצמו.
לא בגלל התפקיד, כי אני מסתדרת כמעט עם כל דבר שמביאים לי. לא אכפת לי לעבוד קשה כל עוד אני יודעת שמשהו טוב יוצא לי מזה, שזה בדר״כ הערכה.
ואני בן אדם שבאופי שלו הוא בן אדם נותן, ואני לא מבקשת כלום בתמורה. ואני מאמינה שרוב האנשים יזהו אנשים כאלו בתור הפראיירים שנותנים שידרכו עליהם.
אני משרתת בבסיס פתוח ביומיות, ואני יודעת שלי אין זכות כביכול להתלונן כי כמה קשה כבר שירות שלראות כל יום את הבית יכול להיות?
ואני מצטערת, אני לא רוצה להישמע כפוית טובה בזמן שיש אנשים שרואים את הבית פעם בשבועיים או יותר, אני לא יכולה לתאר כמה קשה זה בשבילם.
לא סתם אומרים שהאנשים עושים את השירות, וכל האנשים שאני איתם בשירות רק תוקעים לי סכין בגב.
מתי שבאתי לבסיס הזה, באתי להמון אנשים לא טוב בעין ככל הנראה.
הייתה קצינה שלא כל כך חיבבה אותי עד שהיא השתחררה והנגדת שהייתה ביחד איתה ממש קיבלה את התפקיד שלה בכל מה שקשור אליי.
למרות שאין לי ממש אינטראקציה איתה, עדיין זה אחד מה״אבני דרך״ שקבעו את ההמשך שלי בבסיס.
עוד קצינה שאחראית על השמירות והיא גם בלשון המעטה מאוד לא אוהבת אותי רק מחפשת איפה לתקוע אותי ולדפוק אותי מבחינת שמירות, שעם כמה שזה קשה לי להחזיק נשק אני עדיין באה ונותנת את כל כולי ופעם אחת בשירות שלי לא הוצאתי גימלים ואף פעם אני לא הולכת לביקור רופא בשביל לדפוק מישהו אחר למרות שלי עושים את זה כל הזמן. בגלל שאני כזאת, פראיירית כמו שהרבה מתארים.
הקצין שמעליהם עם שני פלאפלים גם לא מתחבר אליי בעיקר בגלל שאני לא מתחברת לחיילות ולחיילים שמתחתיו כי הם כל הזמן מחפשים איך לעשות את החיים שלהם קלים יותר.
אני לא נפתחת כל כך מהר לאנשים, והרבה חיילים בסדיר שיש במחלקה הזאת ישר מתחברים לכולם ואני על הצד הקצת יותר מופנם, ואני רגילה לזה שלא הרבה אנשים מתחברים לסוג הזה אבל איך שהם מתבטאים וה״תוכניות״ שהם עושים בינם לבין עצמם בשביל לדפוק אותי בכל מיני דברים, לאו דווקא בשמירות פשוט מגעיל אותי. אני לא אוהבת אנשים כאלה שרק מחפשים איך להפיל את האחריות שלהם על אנשים אחרים.
בקיצור המאוד קיצורי של העניין- לא טוב לי.
יש איתי חיילים במשרד, והם נחמדים בשונה משאר המחלקה, אבל הם לא יכולים להזדהות או להבין אותי כי התנאי שירות שלהם מאוד שונים משלי, בלי קשר כל פעם שהם מדברים אני מרגישה לא קשורה כל כך לשיחה (גם אם אני משתתפת) ולפעמים אני מרגישה ממש טיפשה מולם. מתי שהייתי צעירה יותר תמיד אנשים גרמו לי לחשוב שאני טיפשה אבל מאז דברים השתנו והבנתי שאני חכמה והבטחתי לעצמי לא לתת לאף אחד לגרום לי להרגיש ככה, אז אני משתדלת כמה שפחות לדבר איתם.
היו לי מפקדים שהחליפו אותם, והמפקד שלי עכשיו הוא כן הרבה יותר נחמד מהקודמים וגם הקצין שלי נחמד והם מתחשבים אבל מרגיש לי שכולם פה צבועים.
אי אפשר לסמוך על אף אחד, לא על חיילים ולא על המפקדים.
ומפחיד אותי שביום מן הימים הם ידרשו ממני משהו שאני לא אוכל לעשות אותו (לא בהכרח בגלל שאני לא רוצה או שפשוט לא בא לי), שמבחינה נפשית אני לא ארגיש כיאלו זה משהו שאני מסוגלת לעשות אותו והם ישפטו אותי ובגלל שאני גם ככה לא באה להרבה אנשים טוב בעין אז הם יתנו לי או כלא או ריתוק, ובשני המקרים אני לא מסוגלת להתמודד עם העונש.
זה לא משהו שאני עושה אותו בכוונה, זה פשוט הרגש שלי ואיך שאני רואה דברים.
אפשר להגיד שאני ילדה של בית, האופי שלי ממש לא מתאים להיות בבסיס צבאי 24/7 וזה למה נתנו לי גם את ההקלות.
יש עוד מישהי נגדת נחמדה שהגיעה אלינו למחלקה, אבל מסתבר שהיא חברה של כל החבורת חיילות והקצינות שלהן וכל האנשים האלה שלא מתחברים אליי ואני יודעת שככל הנראה שגם היא שמעה עליי לא מעט דברים.
כבר נמאס לי לבוא כל יום לבסיס הזה בבאסה של הרגשה, ונמאס לי לבכות ולעבור שוב מסכת ייסורים שאני צריכה לעשות תורנות של מישהו אחר.
לא אכפת לי להישאר אפילו עד 7 בערב כל עוד אני נמצאת עם אנשים טובים, אבל החיילים שפה יוצאים תמיד מוקדם וחלק גדול מהם לא עושה תורנויות ואני לא מצייצת על זה.
אני חיילת טובה, אני יודעת שאני חיילת טובה ואני עוזרת למפקד שלי במה שהוא צריך.
היה להם פרויקט ממש גדול והם היו צריכים עזרה וכמובן שאני זאתי שהייתה צריכה לעשות את רובו ולהישאר כל יום עד 4 ו5 בזמן שכולם יוצאים מוקדם.
והכל בסדר, אני לא מתלוננת על זה לרגע. הבנתי כבר שצהל זאת מילה נרדפת לאי צדק, שזה אחד מהעקרונות הכי חשובים לי כבן אדם.
אני פשוט מרגישה שזה לא המקום שלי, מאוד קשה לי לקבל את העובדה שרק בגלל שמישהו נולד 20 שנה לפני או עבר קורס יש לו עכשיו כוח עצום בידיים להשפיע על החיים שלי איך שהוא רוצה.
אני מאמינה שאם אני אמשיך את הפגישות עם הקב״ן אני יכולה להגיע לזה שאני אשתחרר, כי יש לי היסטוריה של דיכאונות שרשומים גם בתיק הרפואי שלי מלפני הצבא (בפגישה הראשונה שהייתה לי איתו העלתי את הרעיון שאני אולי לא מתאימה להיות חיילת בצה״ל והוא אמר לי שהוא לא יכול לקבוע את זה על סמך פגישה אחת אבל באותה נשימה הוא לא פסל את זה).
הוא גם אמר לי משהו בסגנון של אף אחד לא רוצה שאני אסבול, ויש לי הרגשה שאם אני אגיד באמת מה שאני מרגישה ומה שמציק לי, השחרור לא יאחר לבוא.
הבעיה שאני חושבת מה יבוא אחרי השחרור.
ניסיתי למצוא עבודה לפני הגיוס וזה לא כל כך הצליח (אולי בגלל שהתגייסתי מוקדם), עבדתי בעבודות ״קצרות״ לפני הגיוס, בעיקר בבייביסיטר אבל לא בעבודה קבועה.
ואני חושבת שאולי אם אני אצא אז אני לא אמצא את עצמי ולא אמצא עבודה.
אני יכולה להגיד שהצבא דווקא פיתח אותי מהבחינה הזאת, אני הרבה יותר בטוחה בעצמי ועם הרבה יותר ביטחון עצמי. בשונה ממי שהייתי קודם, אני משתדלת להתמודד עם הבעיות שלי פנים מול פנים ולא לברוח מהן.
דיברתי עם המפקד שלי לגבי העניין והוא אמר לי שיציאה על נפשי זה כתם לכל החיים ושאני לא אוכל להוציא רישיון ולהתקבל לעבודה טובה.
שמעתי שיש הרבה שאומרים את זה, אבל אני לא יודעת מה הן העובדות בשטח וזה ממש מלחיץ אותי.
המשפחה שלי בעיקר מאוד לא מקבלת את זה והם אומרים שעדיף לי להמשיך ולסיים, אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת להמשיך יותר ככה.
ולעבור בסיס יהיה מאוד מסובך, גם בגלל שאני מהווה כוח אדם מרכזי במשרד שלי וגם בגלל שאני לא מעוניינת לעבור בסיסים כי אז לא יהיה לזה סוף.
רציתי לשאול מה אנשים חושבים כאן, אם באמת עדיף לי להמשיך ולסבול או שפשוט לצאת אם תינתן לי האפשרות?
ואם יש כאן אנשים שיצאו על נפשי, זה באמת פוגע כמו שכולם אומרים? או שסתם מנסים להפחיד?
ולכאלה שמבינים, אם שירתתי יותר משנה (בערך פלוס מינוס 14 חודש), עדיין אני זכאית למענק ופיקדון?
תודה רבה למי שקרא ולמי שיענה, אני ממש צריכה עזרה, אני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי ואני לא מוצאת את עצמי.