השתחררתי מוקדם ומרגישה שהכל קורס,שופטים אותי בבית על זה, איך להתגבר על זה?

היי,
אז בתור קצת רקע - התגייסתי עם מלא מוטיבציה, הייתי מוכנה ללכת לכל מקום ואפילו חתמתי דין אישה כדין גבר (לא לוחמה). הכל.
אבל בתוך הצבא התמונה השתנתה, אחרי כמעט חצי שנה של הכשרה שבהם מתייחסים אליך כמו צעירה פעורה וקורסיסטית וכאלה (בסדר, עוד הגיוני) קיוויתי שכשמגיעים ליחידה דברים ישתפרו - אבל זה נהיה רק יותר נורא.
משחקי הפזם רק גדלו, האחראים עלינו (חיילים בסדיר) הרשו לעצמם להתייחס אלינו כמו חרא תו"כ שהם קובעים לנו את הלו"ז והחיים (זה כולל גם לקבוע יציאות, ביקורים, מי הולך לארוחת צהריים, מתי אתה צריך להעמיד פני חברותי עם שאר היחידה, עונשים יצירתיים, מתי כל אחד הולך לישון ומתי הוא קם, כל אספקט בחיים כמעט) וגורם לך להרגיש הכי בודדה ואפסית בעולם.
משכנעים אותך שבגלל שאת עדיין לומדת את התפקיד את קודם כל לא חלק מהחיים החברתיים ביחידה, בקושי מתייחסים אליך ואח"כ שאת גם לא יודעת כלום וכישלון באופן כללי.
אם הם לא רואים אקטיבית את השיפור אצלך - שיחות נזיפה כל שני וחמישי, ברגיל תחקורים של ההתקדמות שלך ותמיד תמיד תחרות בין כל המחזור שהגיע יחד איתך (כי מי שמסיים ראשון יוצא ראשון מהסיוט הזה).
יחד עם המון מרחק מהבית, יציאות גרועות והרבה ויתורים אישיים - נכנסתי לדיכאון.
ניסיתי לדווח אבל אף אחד לא לקח אותי ברצינות - להפך, החליטו לעשות ממני דוגמה לאיך אף אחד לא עובר תפקיד גם אם קשה לו.
ואז התחילו התקפי החרדה.
בטיימינג מדהים שיבצו אותי לשבוע שמירות - באיזשהו שלב כיוונתי על עצמי את הנשק וברגע האחרון החלטתי להתאפס ולבקש עזרה ולא לעשות צעד מטומטם.
דרשתי קב"ן במשך קרוב לשלושה שבועות ובסוף התחלתי בטיפול...
תקופה קצרה אח"כ ואני מחוץ לצהל.

אבל הבעיות לא נגמרות כאן.
במשפחה מאוד לא מקובל להשתחרר ככה (כולם התגייסו, הרבה קצינים) אז מידי פעם אני מקבלת הערות כמו "לא שילמת את החוב שלך למדינה" או "מה עם התנדבות" או "זה ביניך לבין המדינה" ולפעמים בקשות שאני אשקר לגבי זה לקרובים שעוד לא יודעים על העניין "תגידי שאת ברגילה" וכאלה.
המשפחה המורחבת בכלל לא יודעים מה בדיוק קרה שם...הם כנראה חושבים שסתם יצאתי.
יחד עם חוסר קבלה של מערכת היחסים שלי (שהתחילה עוד לפני הצבא ובאמת אחד הדברים הכי טובים שהייתי חלק מהם) עם אמירות כמו "את לא אמורה לטפל בו" או "מה עם מישהו יותר מוצלח" או "אולי תבואי לבד הפעם", כשאני צוחקת על זה שמשהו לא ישבור אותנו אני מקבלת הערות של "אולי כדאי.." או כל מיני הערות לא לעניין על איך שבן הזוג שלי נראה - זה שובר.
אני לא מסוגלת לגור בבית של ההורים יותר וגרה איתו.
ההורים בכלל לא רואים את הדיכאון שלי ולא מבינים למה אני מחפשת טיפול פסיכולוגי כרגע.
הם גורמים לי להתחרט שלא יריתי או שלא השתחררתי עם פגיעה פיזית רצינית שאפשר לראות - כזו שלא ישאלו עליה שאלות ויעירו הערות.
אני מרגישה כמו האכזבה של ההורים שלי וכל כך כל כך מבולבלת, אני מתחרטת שהשתחררתי אפילו שזה היה עניין של חיים ומוות בשבילי.
אני מתחרטת שלא התגייסתי ללוחמה כי זה היה חלום ילדות ושם אולי היה אחרת..
לפעמים אני שוקלת להתנדב בחזרה אבל אני לא מצליחה לראות את עצמי שורדת שוב במסגרת שבה דורכים עלי ככה..
בקיצור...באמת לא יודעת איך להתגבר על זה ולהמשיך הלאה..