האם לחתום קבע כשאני מסתירה הפרעות אכילה?

אני חיילת לקראת שחרור, שלאחרונה ביקשו ממני לחתום קבע בגלל שיש מחסור חמור בבנות התפקיד שלי בבסיס ולא מצאו בינתיים פתרונות אחרים לזה.

סך הכל אני מאוד אוהבת את התפקיד שלי ברמה שלא הייתי מחליפה אותו בשום תפקיד אחר. הוא כולל התעסקות בתחומי עניין שלי, אני מרגישה בו תורמת ויש לי תנאי שירות מאוד טובים (שכמובן ישתפרו אם אני חותמת קבע).
אני והמפקדת שלי בקשר יחסית טוב, יש שמירת מרחק מסויימת, אבל היא מאוד מתחשבת ומבינה ואני מאוד מעריכה אותה. אני יודעת שאם אני לא חותמת היא תפגע מזה מאוד, ואני לא מתכוונת מהמובן שהיא תראה את זה כעלבון ממני, אלא שכמויות רציניות של עבודה יעברו אליה בתקופה מאוד רגישה בחייה הפרטיים והמקצועיים, וכמובן שהייתי רוצה למנוע את זה ממנה כל עוד אני יכולה.

על הנייר אין סיבה שאני לא אחתום, זה לתקופה קצרה, אני אוהבת את התפקיד וזה גם יעזור לי מאוד כלכלית.

מהכיוון השני, אני הרבה מאוד זמן מסתירה משבר נפשי שאני לא מצליחה להתגבר עליו. גם לי לא לגמרי ברור איך זה התחיל וממה, אבל בכללי מה שמחזק את זה זאת תחושה של בדידות ושנאה עצמית.
בצבא אין לי הרבה חברי נפש, רק שיחות שטחיות ונעימות, לעיתים נדירות יציאות מחוץ לבסיס וכו'. רוב החברות הטובות שהיו לי השתחררו כבר (למרות שהמצב התחיל להתדרדר עוד הרבה לפני), וקצת חברות שנשארו איתי או עוברות משברים בעצמן ולא נעים לי להכביד עליהן עוד יותר, או שהתרחקנו..
אני יכולה כל היום לתפקד כרגיל, לצחוק ולשמוח, להיות אנרגטית ולעבוד במקצועיות ואז בלילה אחרי שבנותו החדר שלי נרדמות אני מתחילה לצלול למחשבות של שנאה עצמית, ולבכות את עצמי לישון.
עם אוכל המצב מסובך ומשתנה לפי תקופות, כשבתקופה הכי חמורה ירדתי 5 קילו בשבועיים והתחילה לי נשירה בשיער. אז הצלחתי לתפוס את עצמי בידיים ולאזן את עצמי אבל גם בתקופה הזאתי נשקלתי כל פעם שיכולתי, ספרתי את כל מה שהכנסתי לפה וכל ארוחה הייתה קונפליקט שמשני צדדיו יצאתי מופסדת: מצד אחד אם אני אוכלת אני מוותרת לעצמי ומשמינה, מצד שני אם אני לא אוכלת אני מוותרת וממשיכה לפגוע בעצמי.
יש לי רשימה שחורה בראש של דברים בחדר אוכלת שלא משנה מה אני לא מכניסה לפה ומגעילה אותי רק המחשבה של זה, ועם הזמן הרשימה הזאת גודלת.
יש לי טריקים בשביל לטשטש את זה שאני לא אוכלת ורשימת תירוצים כמו: אני אוכלת תמיד במשרד/אכלתי מספיק בחדר האוכל. ומטעם התפקיד שלי אני לפחות יום בשבוע מחוץ לבסיס מה שנותן לי להשתמש בתירוץ של "אכלתי בחוץ"/"אני אוכל כבר כשאגיע לבסיס".
בבסיס אף אחד, אבל באמת אף אחד לא שם לב. אני מנסה להגיד לעצמי שזה כי אני עם מדים שמסתירים את זה, או כי הם כל הזמן רואים אותי ובגלל זה לא מרגישים בשינוי, אבל קשה לי להכחיש שזה גורם לי להרגיש בלתי נראית.
בבית לעומת זאת, אני מקבל תגובות על זה שאני מרזה, אבל בדרך כלל זה דברים כמו: "מה זה, לא מאכילים אותך בצבא?", "הרבה מרזות בצבא ואז משמינות הכל בחזרה כשהן יוצאות לאזרחות". רק דודה שלי אמרה פעם שזה קצת מדאיג בעיניה ולא עשתה עם זה כלום.

יש לי גם לא מעט תקופות שאני מצליחה לאזן את עצמי ולהביא את עצמי לאכול יותר, אבל מרגע שאני מורידה קילו או שניים אני ישר חוזרת לתודעה שאני צריכה להמשיך בדרך הזאת.

לא סיפרתי על זה לאף אחד..
בצבא גם אין לי מספיק חברות שאני מרגישה איתן בנוח, וגם אני מפחדת שזה יגיע לגורם מקצועי שיוציא אותי מצהל כי אני כן רוצה להשאר פה והמשברים שלי פחות נגרמים מהמסגרת ויותר מתפיסה שלי כלפי עצמי וביטחון עצמי שואף לאפס.
בבית אני מרגישה שאם אספר לחברות אצא צבועה כי אני תמיד אומרת להן שהן צריכות ללמוד לאהוב את עצמן יותר ולדרוש כבוד מאחרים.
בן זוג לא היה לי הרבה זמן, ואני גם לא רוצה עד שאני ארגיש יותר שלמה עם עצמי.

לפני שהציעו לי את הקבע, תכננתי להתחיל טיפול פסיכולוגיה בלי שאחרים ידעו, אבל אם אני אחתום קבע לא נראה לי שיהיה לי זמן לזה.

אני בהתלבטות מאוד גדולה כי מצד אחד אני רוצה לעזור, ואני יודעת שאני רוצה את זה ושזה גם יעזור לי בהרבה דברים. גם לכולם סביבי מאוד ברור שאני צריכה לחתום קבע וגם לי. אבל אני לא יודעת כמה אני אצליח לסחוב את עצמי נפשית.