הצילו! - מאוהבת במישהו שעובד איתי והוא מבלבל אותי

קצת ארוך אבל צריכה עזרה דחוף.
אני פרודה שנתיים (בחירה הדדית, יחסים די טובים) ולפני גרושין. יש לנו 3 ילדים מקסימים. התקופה של הפרידה על אף ההסכמה והרצון המשותף ,הייתה קשה ביחוד שאני חד הורית ומגדלת את ילדי לבד(הוא חי בחול). ייתכן שבשל הרצון והכמיהה לאהבה מצאתי את עצמי נמשכת למישהו שעובד איתי, אחרי הכרות די ממושכת (מעל שנה) שעבדנו יחד והוא כלל לא עניין אותי באופן רוומנטי או כידיד קרוב (הייתי בטוחה שהוא הומו). הוא נראה טוב, יש לנו המון תחומים עניין משותפם הן בתחום אמנות, מוסיקה, ספרות "ואותו ראש בהרבה נושאי שיחה". אבל הקשר היה תמיד ידידות של עבודה, לא מעבר. תמיד שמרתי על גבולות וגם הוא. יש לציין שהוא בן 44 ועדיין רווק, טיפוס די מופנם שמצהיר שאינו מעוניין להתחתן להביא ילדים, כך שבכלל לא חשבתי אפילו לראות אותו כפוטנציאל זוגי.
אני לא יודעת מה קרה - הבדידות שלי, הפלירטוטים שלו והרמזים וזה שהוא אוהב את כל מה שמעניין אותי (מה שלא היה עם בעלי) פתאום מצאתי את עצמי מחכה לקום בבוקר, לדבר איתו, להתלבש ושוב לאהוב את עצמי. תחילה ראיתי את זה כדבר חיובי ואמרתי כל עוד לא אצפה לדבר הכל בסדר. אבל פתאום הוא התחיל לפלרטט כל הזמן. תחילה חשבתי שהוא צוחק.וצחקתי איתו. הוא בקש ממני לבוא אליו הביתה לשתות קפה - בתור ידידים (סרבתי ואמרתי שלא שייך. אני עדיין לא גרושה), או שנפגש אחרי העבודה. אבל כשהיינו מתכתבים לצורכי עבודה בקושי היה עונה. ואז למחרת הייתי מתעלמת והוא היה מבקש סליחה אומר שלא התכוון שלא ואפסיק (ואז היה עונה. אבל בחיים לא יזם). פתאום הוא התחיל משחקחם מטופשים שלא שייכים אלי לא בגיל ולא בשלב של החיים. מצד אחד בעבודה פלרטוטים, תבואי אלי, את נראית נפלא, אני אוהב אותך (בתור ידידה), חקירות על בעלי, התעניינות בחיים שלי, בילדים (הם היו באים לעבודה והוא מכיר אותם), בואי נטוס לחול וסתם שטיות, ומאידך אחרי העבודה כשאני מנסה להתכתב ולהפוך אותנו לידידים קרובים פתאום מתעלם. העמדתי אותו במקום = אמרתי שאם ימשיך ככה אני מפסיקה לדבר איתו בכלל. הוא היה אומר שככה הוא מופנם, שקשה לו לדבר אבל אוהב לשמוע אותי. שאאמין לו .מעין טיפוס אינטרוברטי אומר שהוא בקשר רק איתי (בעבודה זה נכון) אבל אני לא מאמינה לו. וככה כל הזמן . הוא עם המופנמות שלו התחיל למצוא חן בעניי רק בגלל שמתעלם ממני. נהיה מצב שכבר הרגשתי שאני משתגעת מהמשחקים שלו ולא יכולה להפסיק לחשוב עליו, כמו אובססיה. ואז כמו ילדים אנחנו רבים, אני כועסת על שנותן לי פרורים, הוא אומר שככה הוא, אני מנתקת קשר, הוא מבקש סליחה וחוזר . לפני חודשיים רבנו. אמרתי לא שאני לא רוצה שנהיה יותר ידידים, שהפלרטוטים שלו גורמים לי לבלבולים, שאין לי כח. הוא לקח את זה קשה ואמר שלא אתקרב אליו יותר, לא אני ולא הילדים שלי (מה לו ולהם? הוא מדבר איתם רק כשבאים לעבודה). כמו הרבה נשים כתבתי לו אחר כך דברים נוראים בווטסאפ שדי נכונים אבל חסרי טאקט.
שורה תחתונה פגעתי במה שכתבתי והתנצלתי. אמרתי לו שמבלי שיתכוון ולמרות שלא הבטיח דבר (ההפך תמיד אמר שלא מעוניין בשום זוגיות )ההתנהגות שלו גרמה לי לפתח רגשות ואני לא מעונינת בכך. ושאני אשמח אם נשאר ידידים. הוא אמר שמוכן שנהיה בקשר רק בזמן העבודה ולא כלום מעבר. אמרתי לו שאני מכבדת.
שלמרות שאני רציתי ידיד קרוב כמו שהיו לי לפני הנישואים- טלפונים, מפגשים אחר שעות העבודה - בית קפה וכו, אני מבינה שהוא לא רוצה. והנה אחרי תקופת צינון מצד שנינו שוב חזר להגיד לי דברים. הייתי בחופשה שבועיים וכשחזרתי אמר בצחוק למה הגעת שוב לבלבל אותי, בואי נטוס לאירופה ביחד. כאילו כלום לא קרה. ושב פעם להתעלם ןפעם לתת יותר מדי תשומת לב.

1. אני יודעת שאני צריכה לחתוך. לא מסוגלת.
2. רק השבוע הבנתי שהבכי והתסכול הם לא אהבה אליו אלא לחלום להיות נאהבת עם מישהו שיש לנו המון תחומים משותפים, שיאהב אותי ואני אותו. אבל עדיין למרות ההכרה ושלוש שסנים אצל פסיכולוג (יש לי ילדים ואני חייבת להתאפס על עצמי) עדיין אני לא מפסיקה לחשוב למה לעזאזל הוא לא אוהב אותי בתור חברה קרובה לפחות.
ייתכן שאם הוא היה ידיד קרוב שלי כל כאב הראש לא היה קורה. כי באופן ראלי אין לי מושג אם היה מאוהב בי הייתה יכולה להתקיים כאן זוגיות.
מה לעשות? למה אי אפשר להיות ידידים בצורה נורמאלית? למה הוא לא רוצה להיות ידיד קרוב שלי שלטענתו הוא אוהב לדבר איתי ולהיות איתי? אני מבינה שהוא לא אוהב אותי כי אז היה יוזם דברים, אבל למה לא בתור ידידה? למה הוא משחק בי ככה?
למה כשאני רואה אותו אני בכלל לא רוצה אותו מבחינה ואיך שאני מגיעה הביתה מתמלאת דיכאון?
אני יודעת שהתשובה לשחרר. שהכל חלום אבל לא מצליחה לתת לרגש לפנות מקום לשכל.
תודה למשיבים וסליחה על האורך