עשיתי רילוקיישן בשביל גבר ואני מתחרטת, מה לעשות?

הכרתי בחור מאוד מקסים בתאילנד לפני כשנה, נוצרה בנינו ידידות מקסימה, כל הטיול הסתובבנו כמה אנשים יחד, והוא תמיד בלט בטוב לב שלו בהומור, בזרימה. הבחור הוא מארהב . לאחר כמה חודשים של ניתוק קשר הוא הגיע לביקור בארץ והודיע בקבוצה בוואטספ שהוא הגיע, ואכן התחלנו לטייל יחד בארץ, הרגשתי שסוף סוף יש בנאדם שהוא פשוט נותן לי להרגיש הכי אני איתו. (כל זה היה קשר של ידידות מופלאה!) לאחר ששמרנו על קשר טסתי אליו לטיול, הוא לא הכי יפה ולא הכי מטופח ולא הכי הסטייל שלי, אבל הטוב לב שלו, קנה אותי. חזרתי לארץ והיה לי מעט קשה בלעדיו, הוא התעקש שאבוא לארהב לנסות איתו.
אני מרגישה שחייתי באופוריה יתר על המידה.
הוא גרוש עם תינוקת שהוא איתה המון, ואני מרגישה שפשוט אין לי חיבור עם הילדה שלו וזה מוציא ממני אנרגיות וצדדים לא טובים שבי.
אני לא עובדת כי אני לא חוקית וברוב העבודות הלא חוקיות שזה עגלות וכו איני יכולה לעבוד בגלל שקשה לי מאוד לנהל שיחה בשפה האנגלית.
אני מתגעגעת למשפחה שלי , כל כך ברמות שזה כואב בעצמות שלי. אני מוצאת את עצמי ימים שלמים בבית בחוסר מעש רואה טלוויזיה ומשתעמצת מנסה להעביר את הזמן.
אנחנו רבים המון, הוא יכול ימים שלמים לצאת מהבית לחזור בערב לשכוח מקיומי.
והגרוע מכל, הוא לא יעזוב כאן לעולם כי הילדה שלי נמצאת כאן, ואני ? אני לא רואה את עצמי חיה במקום שמשפחה שלי לא נמצאת בו !!
אני לא עצמאית כאן, אני בודדה, לא מכירה כאן אנשים ואני כאן כבר כמה חודשים ופשוט יום יום סובלת! יום יום! ומצד שני... הבעיה היא גם בי, שנקשרתי אליו, שהחוסר ביטחון שלי כל הזמן אומר לי שגברים בארץ רק ניצלו אותי, שהחברות שלי בארץ היו צבועות איתי, שסוף סוף יש מישהו שאוהב אותי גם בלי איפור ,ובלי פאן, ובלי להתיימר להיות יותר חכמה או יותר טובה וגם כשאני קצת עצובה וקצת כועסת הוא כאן כי הוא אוהב אותי. ואני כל הזמן חוששת שאם אחזור לארץ אז אעריך את מה שיש לי כאן ואתחרט שפספסתי גבר שאוהב אותי.
אני מתעוררת בבוקר במועקה כל יום והולכת לישון עצובה, אומרת לעצמי תחזרי לעבודה שלא תרגישי בה סיפוק, תתחילי להרגיש עוד הפעם בודדה... כל המחשבות האפשריות עוברת לי בראש...
אני יודעת שאין לקשר הזה עתיד ואני יודעת שככל שהזמן יעבור ככה אקשר אליו יותר ויהיה יותר קשה לחזור למרות שאני סובלת!
אני כועסת על עצמי שאני לא מספיק חזקה בכדי לקבל החלטות! כועסת על עצמי שלמרות שאני בודדה והוא במרחב הכי ביתי שלו אני לא רוצה להשאיר אותו לבד כי אני יודעת שהוא בודד כאן וזה הזוי! יש ימים שאני מדמיינת בלי סוף את הרגע שבו אני מחבקת חזק את ההורים שלי ומחבקת אותם, שאני ישנה עם אחותי במיטה החברה הכי טובה שלי אחותי היפה, שאני צוחקת לי בבית קפה עם חברה טובה, שאני בקניון קונה דברים ממשכורת שלי !!! שלי !!! שעבדתי !!! שאני חוזרת ללימודים שהתחלתי .... ומצד שני, אני מפחדת לחזור לזה ולהכנס לדיכאון בגלל הבחור , וכל זה למרות שאני יודעת שאנחנו פשוט לא מתאימים!!!
מה עושים במצב כזה???