היי אסקפיפול
אני בזמן האחרון חושבת על זה יותר ויותר
לפני שנתיים (כיתה ו׳) הייתי ה״חננה״ של הכיתה, הילדה הזאת שהייתה קוראת ספר כל הפסקה במקום להיות עם חברים, הילדה שהייתה ב״איכסה בנים״ ולא היה לי חברים בכלל אפס (משהייתי בכיתה א) , ואז בכיתה ז׳ הכרתי ילדה אחת, שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי היא הייתה גם החברה היחידה שלי היא הייתה נוטה לחלום בהקיץ, ולאט לאט נפתחתי לילדים חדשים, יום אחד נפתחתי לילדה מקובלת (החברה הכי טובה שלי עכשיו) אחת ועכשיו אני אחת מהילדות הכי מקובלות, ואני פתוחה לכולם.
אבל זה גרם לי לאבד את החברה הראשונה שלי, זה התחיל ככה בשנה שעברה שהתחלתי לקבל את הביטחון העצמי, ופתאום היא הפכה לי להיות כזאת משעממת, פתאום החלומות בהקיץ שלה חזקים יותר, הייתי צריכה לצעוק לה כדי שהיא תקשיב שלי או לתת לה סטירות. בכל השנה הזאת נאבקתי להיות חברה שלה, לנסות להתפשר כמה שאני יכולה, להקשיב לה בימים שהיא מדברת איתי, לנסות ליצור איתה קשר כאשר היא חולמת בהקיץ, ולאט לאט היתיאשתי, והקשר נותק ואני יודעת שגם היא ניסתה לשמור על הקשר אבל היא כנראה לא יכלה בגלל הדבר הזה.
כתבתי את זה בגלל שאתמול היא כתבה לי בוואצאפ שזאת השנה הכי נוראית בחייה.
אני יודעת שזה אשמתי, אבל בזמן הזה שכחתי שגם לה יש רגשות ושאם אני לא ילחם עליה אני יאבד אותה ובאמת איבדתי אותה.
אני כל כך רוצה שהיא תחזור להיות חברה שלי, אבל יש לה בעיות (נפשיות???) ואולי לא יהיה לי את הסבלנות ואת הזמן אליה.
היה לי זכרונות כל כך טובים ממנה, היא אף לא השתמשה בי, או עשתה משהו נגדי, היא כל הזמן היתה בצידי, והיא רק נתנה ולא לקחה.
אז למה נמאס לי ממנה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות