חרדה מהעתיד, פרנואידית ולא רוצה לחיות, איך מתמודדים?

כשהייתי קטנה, בגן, אמא אמרה לי:"אם לא תלמדי טוב, לא יהיה לך מקצוע טוב ואז לא יהיה לך בעל טוב והוא יזלזל בך וירביץ לך" (באותה תקופה אבא היה אלים).
היא אמרה את זה במתח ובחרדה רצינית. היא בכתה אחרי שאבא הרביץ לה ושאלה אותי מה לעשות. לא ידעתי איך להגיב. חשבתי שאמורים לחבק בשלב הזה, אבל היה בי מחסום. לא יכולתי לחבק אותה.
עד התיכון באמת הייתי מצטיינת.

כבר זמן רב שאני דואגת מאוד לגבי העתיד. אני רואה סביבי אנשים עניים, חולים, חולי נפש, בודדים, מדוכאים וכ'ו.
כמובן שישנם גם אנשים אחרים, במעמד כלכלי עמיד, שמחים מהחיים, מגדלים כראוי את ילדיהם וכ'ו.
פשוט אני ממש מפחדת, יש לי מעין חרדות לגבי העתיד.
אני בסך הכל בכיתה יא', אבל על העתיד אני חושבת מאז שאני זוכרת את עצמי.

אבל אני לא יודעת מה קורה איתי..., אני מנסה להסתיר עד כמה שאני יכולה ולהשאיר מסיכה חתומה. אני משתדלת להסתיר את המתח, את הרצון למות.

אני כבר לא יודעת מה אשיג בחיים. מצד שני, מי יודע?
גדלתי להיות פרנואידית, ואני מסתירה את זה בכל כוחי, שאף אחד לא ידע.

ההורים לא מאמינים בפסיכולוגים, כך שאני לא יודעת מה הסיכויים שלי לקבל פסיכולוג (למרות שבקרוב יש לי יום הולדת, אז אולי אם אבקש ליום ההולדת זה יעזור?).
לפסיכולוגית של בית הספר אני לא רוצה ללכת, כי אני לא סומכת עליה. אין לי כוונות לפלוט מידע על עצמי.

פשוט, אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני ממש דואגת, ממש בלחץ, עם מחשבות דיכאוניות. אפילו פה אני בוררת מילים, מהחשש ששמה מישהו שאני מכירה יקרא את זה ויגלה שזו אני, אבל מה הסיכויים שזה באמת יקרה?

חשוב שתדעו:
- אני לא תמיד פרנואידית אבל יש לי מדי פעם תקופות כאלו.
בעבר נסגרתי בחדר מחשש מהטרדות ותקיפות מיניות. לאחר מכן נבהלתי עוד יותר ממחשבה שאבי יפגע בי מינית (זה לא מבוסס. היו לו מאהבות כל חייו והוא הסתכל לי פעמיים על התחת אז איכשהו המוח שלי חיבר בין הדברים.).
היו לי גם עוד כמה פחדים, שלא אפרט עליהם.
- בתקופות הרגועות שלי אני מכונסת בעצמי ולא מתחברת לאנשים שסביבי ומעדיפה להעביר את הזמן עם ספר.
- אני מדריכה בתנועת נוער. התחלתי לעשות את זה בשביל להרגיש טוב עם עצמי, כי שיחות סתמיות עם אנשים אני לא ממש מחבבת, ככה שבחרתי להיות פעילה בתנועה.
- יש לי רגישות יתר במערכת העצבים ככה שאני מוצפת מגירויים בקלות.
- לרוב ההערכה העצמית שלי גבוהה (בזכות פסיכולוגית מהתיכון שייעצה לי לכתוב 25 תכונות טובות שלי ולקרוא כל יום). לפעמים יש תקופות שההערכה העצמית יורדת, אבל לפי מה שזכור לי היא לרוב יציבה או גבוהה.
- אני הבכורה במשפחה ויש לי אח בכיתה ד'.

נכון לעכשיו אני בתקופה קשה, ההערכה העצמית שלי התערערה, אני רוצה למות, אני חוששת מהעתיד ומנסה שלא להגיד "זה גדול עלי". מאוד קשה לי.
תחומי העיניין שלי והתחומים שמהם אני נהינית הצטמצמו עד מאוד השנה ואני מפיקה הנאה רק מפיזיקה, מתמטיקה, קריאה על גוף האדם ועל אסטרונומיה.

אין לי מושג מה יקרה איתי בעתיד ויותר מזה אני לא יודעת מה קורה איתי בהווה, אני פשוט אומרת לעצמי שוב ושוב: "זה לא קורה, זה לא באמת קורה".
אני מרגישה מוזר, שמשהו משונה קורה במוח שלי, שמשהו בו השתנה. הוא עובד אחרת.
אולי זה ביגלל שהתבגרתי, אז המוח התחיל לעבוד בדרך אחרת.

בבקשה, אני ממש צריכה טיפים. עכשיו הגוף רועד, משחרר מתח. במהלך כתיבת השאלה הזו בכיתי מעט. תודה למי שעוזר.