אני יושב בכיתה עם מישהו שאני לא מתחבר אליו במיוחד, אבל אנחנו כבר חברים מהיסודי, זה מצב שאני רגיל אליו, אז אני חבר שלו מהרגל.
יש עוד אחת שאומרת לי היי כשהיא רואה אותי במסדרון.
יש לי אח בשכבה מעלי אז חברים שלו גם נחמדים אלי כשיוצא להם להיתקל בי.
וזהו.
אני לבד.
אין עוד אף אחד.
סבבה, משפחה ומכרים, אבל אני עדיין לבד.
מרגיש לבד.
נמצא לבד.
הכל לבד.
אין לי עם מי לשתף חששות, רגעים מרגשים,
אין לי למי לפרוק כשקשה ואין לי אהבה.
וזה כל כך רע לי.
אני נראה סבבה ומתנהג סבבה ואף פעם לא הסתכלו עלי בעין עקומה, אני שנון ומרבה לחייך ויודע להיות רציני כשצריך. כשאנשים מדברים ואיכשהו אני מצטרף לשיחה השיחה זורמת וזה לא מלחיץ לי, זה סבבה, כולה לדבר עם אנשים, אבל אין שום דבר מעבר.
הבעיה היא לא חרדה חברתית - אני סבבה עם אנשים.
אין לי בעיה לפנות לאנשים.
אין לי בעיה לפתח שיחה מכלום.
הבעיה שלי היא שכשאני יוזם משהו עם מישהו, עוד פעם ועוד פעם, ואני היחיד שיוזם, זה כבר מייאש אותי.
זו אותה השכבה שהייתה איתי כבר 7 שנים, כך שכולם מכירים אותי וזה מוזר רצח לנסות לחפש בה חברים, כי עם כולם יש לי איזשהו עבר, אפילו פצפון, עם כולם.
200 תלמידים בשכבה.
השיחות שלי בפייסבוק ריקות.
בווצאפ רק אמא שלי שולחת הודעות.
אף פעם הטלפון בבית לא מצלצל בשבילי.
אני משתגע.
זו פריקה. ובקשה לעזרה
איך לצאת מהמעגל הנוראי הזה?
אין לכם מושג מה זה בוא לבצפר בשביל רק מטרה אחת: ציונים טובים בתעודת הבגרות
אנשים אחרים הולכים בשביל לפגוש חברים, לעשות צחוקים בשיעור,
אני, כשאני לא בא, אף אחד לא מתעניין לשלומי
אני סתם הילד שנראה סבבה ומדבר סבבה וכנראה שיש לו חברים שגם הם סבבה
אני נראה כאילו הכל אחלה איתי
אנשים בטח מסיקים שיש לי חברים אחרים שלא מהבצפר
אני לא מושא רכילות, הלוואי והייתי, לפחות אז לא הייתי מרגיש כל כך בלתי נראה
אני בודד.
אני לא רוצה להיות בודד.
למישהו יש עצות?
האמת שסיפורים אישיים על אנשים שעברו את זה באמת יותר יועילו
אבל כל עזרה תתקבל בברכה
רק תרשמו משהו
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות