האם אני כבר מבוגר מדי בשביל להנות?

אהלן אנשים.

אני בן 25 ועברתי חיים דיי מוזרים עם הרבה עליות וירידות , הייתה לי התבגרות לא פשוטה , אחרי שעשיתי אינספור טעויות בחיים ונגררתי אחרי אנשים שלא הייתי צריך לקחת מהם דוגמא לשום דבר , טסתי להודו בגיל 22 , עם אנשים שלא הייתי צריך לטוס איתם , שני סמרטוטים שלא שואפים לשום דבר , חודשיים הייתי שם ולא נהנתי משום דבר , נגררתי גם אחרי אנשים של מועדונים וכל מיני דברים שהם דיי חרא.

אני כל החיים סוחב בעיה בחיצוניות שלי , סובל מהפרעה שאני לא רואה איך אני באמת נראה במראה בכל מצב , זה עיווט לי את המחשבה לגבי עצמי , אבל תמיד למזלי בגלל שיש לי אופי חזק תמיד ניהלתי חיים תקינים , של עבודה וחברים ועשיתי שירות קרבי גם , באופן כללי אני בחור שלא מתחנף לאף אחד , יש לי פסון כלפי חוץ , גם אם אני מאוד חסר ביטחון , עד אז אני חושב הייתי אולי עם איזה שתי בחורות.

בגיל 22 אחרי שחזרתי מהודו החלטתי שההזנחה הזאת של הסמים והאוכל ושאני לא מרוצה מאיך שאני נראה , החלטתי להתחיל להתאמן והתאמנתי , העלתי מסת שריר והשתנתי וככה סוג של הייתי בנאדם חדש עם ביטחון יותר גבוה , מבסוט מהחיים פתאום.. אבל לא ידעתי שמעבר לפינה מחכה לי הפרעה שכל הזמן חיכתה להתפרץ , שלא שמתי לב אליה , כי הכל היה תקין בחיים שלי , הייתי מבסוט.
בגיל 23 עבדתי במחסן והכרתי מישהי , לא שמה עלי בהתחלה כי היה לה גם חבר , איכשהו אני והיא כן התחלנו לדבר.. התאהבות מיידית מהצד שלי והצד שלה , היא עדיין עם החבר ואני כל פעם חותך את זה מהסיבה שיש לה חבר , כל פעם עשתה עלי מניפולציה אחרת ונכנעתי , כי התאהבתי כמו עיוור , פעם ראשונה בחיים מרגיש כל כך אוהב מישהי , כולם חיזרו אחריה ואני הצלחתי.. הייתי מבסוט.
בסוף הבחורה עזבה ללימודים רחוק ושיכנעה אותי גם , לעזוב את העבודה ולעבור ללמוד , לשכור דירה ולצאת מהאיזור , אחר כך היא נפרדה מהחבר שלה בשבילי ואחרי שבועיים חזרה אליו , מפה נותק הקשר , אני עזבתי ללמוד ולגור במקום אחד והיא במקום אחר.

עברתי דירה ופה התחיל דיכאון שריסק אותי לגמרי , הבחורה עזבה אותי , פתאום לא רואה אותי ממטר , משהו הזוי.. התהפכה עלי לגמרי , אני לבד בעיר אחרת , מכרתי את הרכב ואני בכלל לא תיכננתי להתחיל ללמוד באותה שנה , מה לעזעזל עשיתי , איך הייתי כל כך מטומטם והקשבתי לשטן הזאת? בנוסף היו בעיות במשפחה שהרימו הכל , נכנסתי לשלילת רישיון והייתי תקוע בבית ואפילו לנהוג לא יכולתי.
כל האימונים שעשיתי , כל הדימוי גוף שעלה , ברגע שהגעתי לעיר אחרת ולסביבה אחרת , הכל הלך והתפורר לו , אני נכנסתי לדיכאון ותוך כדי הולך לשיעורים ולומד , לומד והמחשבות לא מרפות , אני מגיע לדירה ומדבר עם הקירות , בודד למות.
ברוך השם בלימודים הצלחתי , ידעתי להתעלות וללמוד כמו שצריך.

שנה של סיוט של דימוי גוף נוראי , ואני כבר בן 24 , מבחינתי כבר עברתי את הדיכאונות ובגיל 24 זה חזר.. ומה שחזר היה כבר משהו שלא הכרתי , OCD שהתפרץ וגרם למחשבות לא פוסקות על הדימוי שלי ועל מי אני , כי אני לא ידעתי , חוסר ביטחון עצום , בפעולות הכי פשוטות התקשיתי , שכחתי מי אני , לא בניתי תשתית של ביטחון עצמי , הכל היה תלוי באימונים שעשיתי.
בקיץ כשנגמרה השלילה התחלתי טיפול פסיכולוגי , למדתי להתמודד עם הOCD.

היום , אני בן 25 ואני דיי מבסוט , דיי רגוע , דיי מכיר וחקרתי לעומק כל בעיה שהציקה והפריעה , הבנתי שאני לא פחות מאף אחד , לא סתם היו לי המון קטעים עם בחורות בחיים , הייתי עם לא מעט ביחס לקשיים שהיו לי בחיים.
אני בן 25 רגוע ומאוזן , אבל עייף.. כי החיים פשוט סחטו אותי כמו מיץ.
אין לי את המוטיבציה שהייתה לי , אני נראה טוב ואני אמור להרגיש טוב אבל וואלה אין לי מוטיבציה כל כך , אין לי רצון להכיר אנשים ולהכיר בחורות כל כך , אני לא מנסה בכלל , למרות שאני יכול.. אני פשוט לא שם בראש.
אני מתחיל לחשוב שאת הימים של התמימות והמוטיבציה אני פספסתי , איחרתי את הרכבת.
מה עושים?