יש לי סוג של פיצול אישיות...
אני אדם נורא ביישן ולא מסוגל לפתח שיחה עם זרים. במיוחד עם נשים. פשוט נחנק ולא יוצאת לי מילה.
אבל כשאני עומד מול כיתה (אני מתרגל באוניברסיטה גדולה) אני מתהפך לגמרי. אני מדבר בקול, זורק בדיחות, כשיש רעש בכיתה אני אומר באגרסיביות "אפשר להמשיך אולי?". כשאני מגיע לכיתה והסטודנטים לא ישובים אני פשוט מכריז בקול "הלו! הגעתי" (כאילו שהם לא ראו אותי). במהלך השיעור אני דורש בכוח מאנשים להרים את היד ולהתנדב לענות. מדי פעם מנדב אנשים שאפילו לא רוצים. כשאני קורא לסטודנט ללוח אני לא לוחץ עליו, אלא תמיד אומר שאין בעיה שהוא יעשה טעות ותמיד מקשיב למה שהם אומרים בקשב רב ומתקן אם צריך. תמיד אומר להם "תודה" אחרי שהם ענו. אני תמיד מקפיד לא להיות רע עם סטודנטים ואם אני רואה שמישהו ממש לא מעוניין לענות אני מוותר לו.
אני גם שולח מיילים די אגרסיביים (הוחלט שאני ה"שוטר הרע" כי אני המתרגל האחראי) שבו אני בלי להגיד שמות כותב שאני רואה שיש הרבה העתקות וכדומה. עם זאת, לדגומה מישהו כותב לי שהוא בבית חולים ולא יכול להגיש שיעורים, אני מאפשר לו לשלוח לי סריקה במייל וגם נותן הערכת זמן (אבל כותב בטון מאוד פורמלי כאילו שהיה דיון בקייס שלו עם הסגל).
ואז כשאני יוצא מהאוניברסיטה ומגיע למועדון עם להקת רוק (אני יוצא רק להופעות חיות. מוזיקה מוקלטת אני יכול לשמוע גם בבית) ויש איזה מישהו בקהל לידי שזורקת עלי מבטים - אני פשוט לא זז. כולי נבוך וקטן.
אני רוצה למצוא איזון עם עצמי. לא להיות קיצוני ברמה כזאת. מישהו מכיר את התופעה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות