אני יודעת שאני קטנה וטיפשה, איך בכל זאת אפשר לרצות משהו?

מתנצלת מראש על החפירה הארוכה.
ככל שעובר הזמן אני מבינה יותר ויותר למה אני מדוכאת, אין שום סיבה לא להיות מדוכאת בעצם, וכל מי שלא מדוכא זה רק בגלל 2 סיבות אפשריות בלבד, האחת- חוסר המודעות כלפיי מה שבאמת קורה כאן (בעולם שלנו) והשניה היא חוסר אכפתיות ושחיתות עצמית.
ניסיתי במשך שנים להלחם בזה ע"י מעשים או צורות חשיבה אבל ביננו, אין דרך להלחם בזה בכלל.
היכולת שלי לראות את הדברים כמו שהם אמורים היו להיות באידיאל זה הדבר הכי רע בעצם- כי הכל כל כך עקום, כל כך שונה כבר מהיסוד, ואין באמת תקנה לדרך שכל בני האדם הולכים בה.
אם נלך מהגישה של הדת אז בעצם נבין שתמיד נבקש דברים, אנחנו צרכנים מהרגע שנולדנו, ולא ראויים לקבל כלום כבר בבסיס שלנו, עוד לפני שיצאנו מהרחם אנחנו תאווים, מושחתים, טמאים.
אין דבר כזה אהבה אמיתית בין גבר לאישה, זאת רק אשליה שהתרבות ודת (בקשר לדת אני לא בטוחה)-מנסים להחדיר במוחנו.
נושאים כמו מונוגמיה ונאמנות זאת רק אשליה-הקשר בינם לבין המציאות הוא מקרי לחלוטין.
פעם ראיתי בסרט סצנה שבה שיחה בין גבר ואישה, האישה טענה שהיא לא תעשה את זה עם גבר תמורת כסף בשום פנים ואופן, ואז הוא העלה את המחיר בהדרגה, בסופו של דבר תמורת 2 מיליון היא אמרה שתסכים,שניהם הגיעו למסקנה שלכל אחד יש מחיר.
למעשה כולנו זונות- של ביטחון, של ביטחון כלכלי, של ביטחון עצמי, של תשומת לב- אין בכל אלה קשר לאהבה אמיתית.
וזה נכון גם לגבי גברים- לא משנה כמה הם יאהבו מישהי, תמיד, אבל תמיד, הם יתפתו לאחרות.
הרעיון הזה של נישואים הוא לא מתקבל על הדעת, לא אפשרי בכלל- גברים לא מסוגלים להיות נאמנים פשוט כי הם נולדו ככה, ואי אפשר לצפות מהם לדבר כזה כמו שאני לא יכולה לצפות מעצמי לדעת לעוף- זה פשוט לא משהו שקיים בארגז הכלים שלי כשנולדתי- וכמה שאתכחש לזה- רק יעשה אותי אומללה יותר.
במקום להשתמש בכל המשאבים שניתנו לנו כמו שצריך החזקים והגדולים שבנינו משתמשים בכולם ובכל למטרות אנוכיות- מוליכים את הנולדים הרכים שולל באשליות של מראה חיצוני ומותרות.
הדתות מפרידות אותנו זה מזה, גורמות למלחמות מיותרות, עוני ומצוקה.
הגזעים והשוני התרבותי מפלגים אותנו וגורמים לנו להתעסק בטפל.
בבית הספר מלמדים אותנו שקרים או דברים לא פרקטיים בעליל, הכל נעשה שגוי מא' ועד ת'.
העולם השקרי הזה שנפלתי לתוכו נראה לי הזוי יותר ויותר כל יום, הכל מזוייף ונידון לכישלון מראש ואני שואלת את עצמי אם באמת כדאי להביא ילדים למדינה שקיימת בקושי 56 שנה ומי יודע אם תשרוד את ה50 שנה הבאות.
בתי החולים, מוסדות החינוך, המדיה החברתית, הפערים הכלכליים, השנאה בין בני האדם, הבורות והדתות- כל אלה מכלים אותנו ומתרסקים לתוך עצמם..
ככל שהאינטרנט יותר מפותח ככה אנחנו יודעים יותר מה באמת קורה כאן והנסיונות של התקשורת להסית אותנו לדברים טפלים וחסרי משמעות לא באמת מעוורת אותנו מהאמת. והאמת היא שמלחמת העולם השניה לא קרתה מזמן כל כך כמו שנדמה לנו, רצחו שם אנשים רק בגלל שהם שונים- באמת החכמנו מאז?
השנאה הזאת לשונה, הבורות הזאת, השקרים האלה.. בלתי נסבלים.
כל ההתפתחות הטכנולוגית הזאת לא עוזרת לנו בכלום, אנחנו רק הופכים להיות מזוייפים ומפונקים יותר, התאוות שלנו מתעוותות והאנושיות, אם היתה בכלל הולכת לאיבוד ואנחנו כהים למראות קשים ואפילו דורשים את זה כדי לגרות יותר את נפשנו האימפולסיבית מול המסכים.
אני יודעת שאני קטנה וטיפשה, לא התיימרתי לשנות את העולם, אבל איך בכל זאת אפשר לרצות משהו?
האופציה של התמכרות לחומרים נראית לי הסבירה ביותר, רק כדי להחזיק מעמד מול כל האמת הזאת.