לא יודע מה לעשות עם הצבא, נקרע מבפנים, להפסיק להשקיע? לעזוב? לתת להם יחס קר?

יש כל כך הרבה מה להגיד, אני מקווה שאיך שהוא אני יוכל לתמצת את מה שאני מרגיש.
כבר מגיל מוקדם התחלתי לסבול מדיכאון בגלל שאני מאוד רגיש ונפגע בקלות, וגם כי לא היו חסרים הערות מאנשים שונים שפגעו בי (בעיקרון בגלל שהייתי שמן).
עם השנים התופעה החמירה אבל איך שהוא בכיתה יב' נרגעתי מעט - כל כולי הייתי בדיכאון אבל הבנתי שאני רוצה להמשיך כרגיל בחיים, ושהכל יעבור בסוף.
דרך אגב, ירדתי 30 קילו בשנה (מניעים בריאותיים, לא מניעים נפשיים).
הגעתי לצבא, בטירונות המפקדים שלחו אותי לקב"ן כי ראו שאני די מתבודד (למרות שאפשר להגיד שזו הייתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי, לצד הסבל גם הצלחתי להיו מאוד שמח - אנשים טובים, המפקדים דאגו לי וכו').
איך שהגעתי לסדיר היה לי טיפה קשה להתאקלם, אבל גם שם היו אנשים טובים שעזרו לי ועוזרים לי.
אבל מה ? למרות כל הטוב, זה מלווה בכל כך הרבה רע, והרע הזה חונק אותי מבפנים ולא נותן לי לנשום, זה כואב, זה קשה..
גם עכשיו אני מקבל טיפול אצל הקב"ן על בסיס שבועי, ויש לי מפקדות שמתייחסות אליי ממש טוב.
באמת שאין לי איך לרשום את כל הסיפור שקרה לי בחצי שנה בערך שאני בסדיר אבל אני אנסה.
אני לא עושה כמעט כלום עכשיו חוץ מהצבא - עובד מהבוקר עד הלילה (לפעמים גם נשארתי לעבוד בשעות לא שעות).
הספקתי לעלות בנתיים איזה כמעט 20 קילו.
איימו להעיף אותי בגלל סיבות כאלה ואחרות, אבל בגדול זה בגלל שהייתי בדיכאון ולא הייתי מוכן לחשוף את עצמי.
למרות שאני אוהב את המפקדות והן מתייחסות אליי טוב יש כל כך הרבה רגעים שאני שונא אותם, אבל לא שנאה רגילה של חייל-מפקד, שנאת אמת, שנאה של ממש עד שאני מרגיש שזה כואב לי בחזה.
לא יצאתי פעם אחת נראה לי עם חברים כי אני מתבייש להראות את עצמי בחוץ כעת - עם השומן, עם השיער הקצר (פעם היה לי שיער ארוך), בלי זיפים - נראה כמו ילד בן שנתיים וחצי רק גדול. אני פשוט לא מוכן שאנשים שהכרתי פעם יראו אותי ככה.
שומרים ממני כל כך הרבה סודות, לא מספרים לי כלום ואז אני מרגיש שזורקים זין כל כך גדול על כל מה שאני משקיע (ברמה שבא לי לבכות).
מאז שאני בסדיר לא הייתי כל כך מבולבל - אני בוכה כל דקה וחצי, צוחק אחרי 2 דקות ולפעמים זה בא ביחד ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי.
ולא חסר עוד דברים שאפשר להוסיף - אבל בגדול במצב הזה אני מרגיש חנוק מבפים, בא לי לבכות ובא לי להקיא.
לעזוב את הצבא - האופציה הזאת תמיד פתוחה בפניי (מהדיבור עם הקב"ן, זה לא תהיה בעיה לצאת וזה באמת לא תהיה בעיה לצאת אם ארצה).
לצאת לרם 2 (אין בעיה לצאת, יש סיבות רפאויות לזה) - הייתי עושה את זה רק כדי לראות את המפקדת שלי מתמוטטת וקורסת מבחינה מקצועית.
אני מרגיש שדורכים עליי, לא מעריכים אותי ואני באמת שונא אותם, אני ממש שונא אותם וכשאני כותב את זה אני בוכה.
הדילמה היא - אני עושה משהו שאני יחסית נהנה ממנו, ואני יחסית נהנה מהסביבה וכנראה לא הייתי מקבל את מה שקיבלתי עכשיו בשום מקום אחר בצה"ל. אבל אני לא יודע מה לעשות עם תחושת ההשפלה הזאת שמקנים לי.
להפסיק להשקיע ? לעזוב ? לתת להם יחס קר ? באמת שאני לא יודע מה לעשות. אני רוצה להחזיר להם. אני רוצה שהם ירגישו מה שאני מרגיש כל יום.
באמת שנמאס לי כבר.
אשמח לשמוע כל דעה ועצה.